כל אחד מתגעגע

יום בהיר של שמש וים רגוע היה יום שני האחרון (15 בינואר), היום שבו הגיעו תלמידי כיתות ט' מחטיבת הביניים הערבית נווה ירק שבלוד לתאטרון הערבי-עברי ביפו, לצפות בהצגה "געגועים" (עריכה ובימוי: יגאל עזרתי).
הייתה זו הפעם הראשונה שבה התלמידים וחלק לא קטן מן המורים הגיעו לתאטרון היפה הזה, הבנוי במבנה רב קשתות ביפו העתיקה, ומשקיף אל הים.
בכניסה קידמו את פניהם ארבעה נגנים וביניהם נורמן עיסא, שחקן ובמאי, ששר עבורם בערבית וברוסית שירי געגוע למולדת, והשחקנית ראודה סולימן ששרה את שירו של מחמוד דרוויש:

מולדתי היא מזוודה
אפרוס אותה בלילה ואשן בתוכה

בשלב שבו נכנסו התלמידים לאולם והתיישבו במרכזו על כיסאות מסתובבים, הקסם כבר החל לפעול. וההצגה החלה; מסע זיכרונות של יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, ילידי הארץ וילידי הגלות, כשהשחקנים ממוקמים על פני במות שונות המקיפות את הקהל ותובעות ממנו להחליף מיקוד וזווית ראייה ללא הרף.
הרבה רגעים מרגשים היו שם. התלמידים הזדהו עם הסיפורים, סיפורי געגוע לילדות, להורים ולמולדת. הם הזדהו עם סיפורו של הסב שגורש מבירעם (נורמן עיסא), עם האם שעלתה מקהיר וחולמת לשוב ולהיקבר בה (רענן פררה), עם הבת שחזרה לברלין (גבי אלדור), עם הדוד שבחר להישאר בעין הוד (ראודה סולימן), עם האמנים מאוזבקסיטן והילד שלהם (מריה בלווצב, אולג ופיליפ רודובילסקי), ועם הדמות הקרויה "טלנובלה" (קלאודיה דלה-סטה).
כש"טלנובלה" ביקשה מהתלמידים להגיד למה הם מתגעגעים, עלו שם הרבה געגועים לבני משפחה שנמצאים בארצות אחרות, לאב שמת לפני חמש שנים, לעתיד אחר.
בסוף ההצגה, אחרי שהשחקנים חילקו לתלמידים קעריות אורז וסוכריות שקדים, סיפרה גבי אלדור על עבודת השחקנים ועל הסיפורים שמבוססים על הניסיון האישי שלהם, ועל ההחלטה למקם את ההתרחשות במספר במות, "כי אין אחד שהסבל שלו חשוב יותר מהסבל של האחר, ולכן לכל אחד יש את המקום שלו, שהוא גם בודד, ומה שמחבר את הבמות זה אתם, הקהל." אחד התלמידים הצביע, ניגש ולקח ממנה את המיקרופון ואמר לחבריו ולשחקנים – יהודים וערבים: "היה לי מעניין כי הרגשתי שההצגה דיברה על העבר שלנו, של כולנו, ואני מצפה שיהיה יותר טוב בעתיד לנו ולכם."

רבאב עקפה, רכזת סל תרבות של בית הספר אמרה: "את ההצגה בחר צוות מבית הספר והיה לנו חשוב להביא את התלמידים לתאטרון הזה, כדי שיכירו אותו, שיראו את העשייה. האפשרות היחידה שלהם להכיר את עולם האמנות היא באמצעות בית הספר. כל אחד מתגעגע - לתרבות, לשפה, להורים. ההצגה הזאת חשובה, וגם עולים בה הקשרים תרבותיים שחשוב להכיר – אם זה שיר של מחמוד דרוויש או מונולוגים מצ'כוב ומיעקב שבתאי. התלמידים שמחו לגלות שאחד השחקנים הוא מלוד. גם זה חשוב."