התיאטרונים הרפרטוארים ומידרג הסיכונים

 
כל הצגת תיאטרון היא הימור, המבוסס על קבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות. לעולם אין לצפות מראש במאה אחוז את תגובות הקהל, אך ניתן למתן את הסיכונים שבהימור. בתנאים שבהם פועל התיאטרון הרפרטוארי בארץ, עליו להביא 50-60 אחוז הכנסה עצמית, מעבר לסובסידיה המובטחת לו על ידי הממסד הממשלתי והעירוני; לפיכך, היכולת למתן את הסיכונים היא הכרח קיומי בניהולו של תיאטרון רפרטוארי.
התמהיל הקדוש
הרפרטוארים של תיאטרוני  ישראל בנויים מתמהיל קבוע, פחות או יותר, שאיננו משתנה עקרונית מאז סוף שנות ה-80. השינויים מתבטאים בעיקר במינון של מרכיבי התמהיל ובכותרות שנותנים להם אנשי השיווק ויחסי הציבור, העורכים את עלוני המכירות. אלה אוהבים להציג את התמהיל שלהם כמורכב מ"הצגות הבכורה" ומ"הצלחות ממשיכות", הכוללות מחזאות ישראלית מקורית, "קלאסיקה מודרנית" (ביטוי שנועד לכסות על דרמה בורגנית ריאליסטית מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ומחזות מתורגמים, שכבר זכו להצלחה רבה והופקו בעבר בארץ), קלאסיקה עולמית (שייקספיר ולעיתים רחוקות יותר גם דרמה יוונית, גרמנית או צרפתית) ובמה ניסיונית (למשל קבוצת הצעירים של הבימה, אנסמבל עיתים של רינה ירושלמי הצמוד לקאמרי).  
המרכיב של "דרמה ישראלית מקורית" גדל בהתמדה ונחשב ל"קופתי". אם בשנות ה-60 וה-70 עוד דובר על הצורך "בעידוד הדרמה המקורית", הרי שכיום הדרמה המקורית מעודדת את הקופה. בעיקר מדובר במחזות ריאליסטיים או ז'ורנליסטיים, הקהל אוהב לראות את עצמו על הבמה. 
 

למרבה האירוניה, ככל שהתיאטרון עני וקטן יותר, כן גדל ההימור שהוא לוקח בהפקת מחזות ישראליים חדשים, שכן הפקת מחזה חדש היא יקרה (בדרך כלל יש צורך להזמין את המחזה אצל מחזאי) ולעולם אין לדעת מה תהיה התוצאה. הזמנת מחזה אצל מחזאי מוכר ואהוד אמנם מקטינה את הסיכון, אך מגדילה את ההוצאה הכספית. לפיכך נמצא הרבה מחזאות ישראלית של בעלי שמות מוכרים דווקא בתיאטראות הגדולים והעשירים יותר במטרופולין התל-אביבי.

מידרג הסיכון
מקדם השיווק של ההפקה הוא קריטריון המפתח בניתוח התמהיל הרפרטוארי של התיאטרונים. להלן אנסה להציע מידרג-סיכון, המתבסס על מידת ה"שוויקות"  [marketability]   של  ההצגות המרכיבות את התמהיל הרפרטוארי השנתי.
בניית רפרטואר שנתי לתיאטרון בישראל היא מלאכת מרכבה. כישרון שיווקי, יכולת תמרון פיננסית הגובלת בלהטוטנות וכושר חיזוי הגובל בנבואה – הם כישורים נדרשים. גם ידע וכישרון בכלל בתחום אמנות התיאטרון - רצויים.
המידרג שלהלן איננו מתייחס לשיטות השיווק השונות של התיאטרונים (סוגים של מנויים - פתוח, סגור משולב, הצגות מכורות מראש לוועדי עובדים או להיכלי תרבות וכד'), ויש לראות בו ניסיון ראשוני להציע כלי עבודה לשיפוט התכנון של הרפרטואר העונתי.
מוצעות כאן שלוש דרגות של סיכון רפרטוארי ולכל דרגה צמוד ניקוד, ככל שהסיכון גבוה יותר כן עולה הניקוד:
1. שיווק  מקדם סיכון שיווקי נמוך
2. הימור מתון מקדם סיכון שיווקי בינוני
3. הימור גבוה סיכון גבוה, בדרך כלל אמנותי
 
1. שיווק (דרגת סיכון 1)
הצגות הפונות אל קהל המנויים הרחב, אך בעיקר אל ועדות הרפרטואר של היכלי התרבות בפריפריה. הצגות אלה כוללות הצלחות מעונות קודמות (ההצגה כבר הוכיחה את עצמה, אין הפתעות), מחזות מתורגמים שהצליחו בחו"ל - בעיקר בלונדון או בניו יורק, קומדיות, מחזות זמר, הצגות בידור או כאלה שמוצגות כהצגות בידור (למשל: "קברט לוין" אולי איננו הצגת בידור לשמה, אך הוא נמכר ככזאת...), דרמה בורגנית, ריאליזם "מודרני" (בעיקר איבסן ומילר), חידוש של הפקה ישראלית מקורית שכבר הצליחה בעבר וקיבלה ביקורות טובות שניתן לצטטן וכמובן - הצגה "לכל המשפחה" שפירושה, בדרך כלל, מחזמר גדול ומושקע לילדים, כזה שידו של מפיק פרטי קטן איננה משגת, המופק לרגל חנוכה או פסח וניתן לחדשו פעם בעונה במשך מספר שנים, כך שמדובר בהשקעה לטווח ארוך.
הצגות ממשיכות, ככלל, יורדות במידרג הסיכון מעצם היותן ממשיכות. לפיכך, גם הצגות שעצם העלאתן מלכתחילה היווה סיכון אמנותי, אינן עוד כאלה לאחר שהוכיחו את עצמן כלהיט קופתי.
2. הימור מתון (דרגת סיכון 2).
כל הפקה חדשה שאיננה בידור לשמו, כולל הפקת מחזה מוסיקלי חדש ומושקע, היא בגדר הימור מתון. בכלל "הימור מתון" נכללים גם הפקות (חדשות) של מחזות קלאסיים (שייקספיר), קלאסיקה בפרשנות בת-זמננו, מחזה מקורי של מחזאי מוכר, מחזה ריאליסטי מתורגם של מחזאי צעיר מחו"ל שטרם הוצג בארץ, בעצם כל מחזה מתורגם שהצליח בחו"ל אך איננו בא מן המיינסטרים של לונדון או ניו יורק (למשל, מחזאות גרמנית, אוסטרית, אירית, אוסטרלית וכד'). גם הצגות-יחיד המוצגות עונה שנייה ומעלה הן בכלל זה.
3. הימור גבוה (דרגת סיכון 3 )
כל הפקה חדשה, הלוקחת סיכון אמנותי גבוה. תיאטרון מסוגנן, ניסויים בתחום שפת התיאטרון, דרמה פיוטית, תיאטרון חזותי או לא-מילולי, מחזה ראשון של מחזאי ישראלי חדש, מלאכת בימוי ראשונה של במאי צעיר, הצגות יחיד והצגות מעוטות משתתפים (משום מה הקהל מאמין שכדי לקבל תמורה הוגנת לכספו יש להעמיד על הבמה שלושה שחקנים ומעלה ורצוי גם שתהיה הפסקה. הצגה בת שעה איננה נחשבת לעסקה "רצינית" ואולי זאת הסיבה שלא פעם יש הפסקה מיותרת ושמרבית ההצגות ארוכות מדי).

גורמים ממתני-סיכון
בתכנון עבודתו השנתית של התיאטרון ובהרכבת הרפרטואר ישנם "פטנטים" שונים, שנועדו למתן את הסיכון ולהקטין את גורם ההימור. למשל:
שיטת הכוכבים: השתתפות של שחקנים כוכבים, שם מוכר ואהוד של במאי או מחזאי עשויים לשפר את הסיכויים ולהקטין את הסיכון כשמדובר, למשל, בהפקת מחזה ניסיוני חדש.
שיטת השילובים: הצמדת במאי ותיק ומנוסה למחזה חדש של מחזאי מתחיל עם להקת שחקנים צעירה (כדוגמת אילן רונן בקבוצת הצעירים של הבימה), או שחקן ותיק ומנוסה למחזה בלתי מוכר בבימויו של במאי מתחיל (כדוגמת יוסי גרבר ב"מר גרין" בקאמרי).
פיזור הסיכונים: הגדלת כמות ההפקות מקטינה, לכאורה, את הסיכון שבהימור. מאידך, ככל שגדל היקף ההפקות כן קטן מרכיב הסובסידיה בתקציב התיאטרון, שכן התמיכה איננה גדלה בהתאם לכמות ההפקות. כך שאליה וקוץ בה. כמו כן, הגדלת אחוז ההפקות המתחדשות שהוכיחו עצמן בעונות קודמות - יחסית להפקות חדשות בכלל רשימת הרפרטואר - מקטינה את מידת הסיכון השנתי.
דילוג עונה: מוציאים הפקה בסוף העונה, נותנים לקניינים אפשרות להכיר אותה ומשעים אותה למספר חודשים. בתחילת העונה הבאה ניתן לעשות בה שימוש כפול: להציגה כ"הצלחה מתחדשת" בפני הקניינים של אולמות התרבות וכהפקה חדשה וטרייה בפני קהל המנויים ("בית ברנרדה אלבה" בהבימה, למשל).
ויסות הרצות: כוללים ברפרטואר שם של הצגה מצליחה, הרצה  עונה שלישית, למשל, ובה כוכבים רבים ("מורדים" "חברות הכי טובות" "בוסתן ספרדי", "משרתם של שני אדונים", "הזוג המוזר"), אך מעלים אותה לתקופה מוגבלת בלבד, כך שניתן להגביל את תקופת החוזה עם השחקנים (היקרים) לזמן קצוב וקצר. עם זאת, מעצם הכללתה של ההצגה המוכרת והמבוקשת ברשימת ההיצע הרפרטוארי, גדל מקדם השיווק של הרפרטואר כולו ולפיכך המאמץ משתלם.
"טריק" נוסף: לא כותבים ברשימת הרפרטואר באיזה אולם תוצג כל הפקה והתיאטרון שומר לעצמו את הזכות להעלות הפקה בסיכון גבוה באולם קטן (בית ציוני אמריקה במקרה של הקאמרי, אולם מסקין או אוהל שם במקרה של הבימה), להעביר הצגה מצליחה מאולם קטן לאולם גדול יותר, גם אם מדובר בהצגה אינטימית בעלת אופי קאמרי, או להעביר הצגה קטנה ומצליחה לאולם פחות נוח, מתוך ידיעה שהקהל ינהר ממילא (למשל הפקות שמועברות מאולם מסקין לאולם אוהל-שם הבלתי משופץ, כגון "מדריך למטייל בוורשה" עם ליא קניג) ולפנות בכך את פקק התנועה שנוצר באולמות התיאטרון.
אמת מוגבלת בפרסום: מודיעים על המשך הרצה של הפקות מעונה קודמת, אך לא בהכרח מקיימים את ההבטחה. בודקים קודם את מידת הביקוש, ואם הביקוש איננו תואם את הציפיות, לא מחדשים את ההפקה. (זה כנראה מה שיקרה להפקות כגון "אשכבה" או "לכל השדים והרוחות", הנכללות בחוברת הרפרטואר של הקאמרי אך בעיתונות כבר הוכרז כי הן יורדות מהבמה).
אין סוף לפטנטים וכל מנהל תיאטרון מחזיק באמתחתו את שיטותיו הסודיות, כיד כישרונו הטובה עליו.