שעונים

מחזה מאת דן קלאנזי
תרגום: שילה פרבר
בימוי: לי גילת
משחק: רמי ברוך, רועי הורוביץ, עומר עציון

השנה - 1941, המקום - מחנה הריכוז זאכסהאוזן בגרמניה. בחדר קטן, תחת עינו הפקוחה של הקאפו, נפגשים בנימין הירשפלד, שען יהודי ידוע-שם מברלין, והנס, צעיר גרמני הומוסקסואל, שנשלח למחנה בגלל העדפותיו המיניות. השניים עוסקים בתיקון שעונים - מלאכה שמקנה להם תנאים טובים יחסית, ומשפרת את סיכוייהם לשרוד. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים יחודית.
    "שעונים" נכתב על ידי דן קלאנזי, מחזאי אמריקני בן זמננו, ומבוסס על עדותו של צורף יהודי ששרד את מחנה הריכוז בזכות מקצועו. המחזה הועלה לראשונה בלונדון בשנת 2001,
 ושנה לאחר מכן הועלה גם בישראל, בבימויה של לי גילת.

שומרי הזמן
    שמו האנגלי של המחזה, בתרגום מילולי, הוא "שומרי הזמן"The Time Keepers) ). השם רב משמעי: באופן אירוני, הדמויות עוסקות בתיקון שעונים, ובה בעת חיות על זמן שאול - זמן יקר שהן מנסות להרוויח בכל כוחן. העיסוק בשעונים מרמז גם לתרבות הגרמנית הדייקנית, המסודרת והיעילה, ולהתגלמותה המפלצתית במנגנון הרצח השיטתי של המשטר הנאצי. השם שניתן לגרסה העברית של המחזה אף הוא רב-משמעי, אך באופן אחר: הנס ובנימין שעונים זה על זה מבחינה מעשית ונפשית גם יחד. כאן הדגש הוא על הממד הבין-אישי, ועם זאת נשמרת הזיקה למילה "שעון" ולנושא הזמן .

רקע
     במסגרת העיסוק בשואה, הן בכיתות הלימוד והן ביצירות אמנות, מתמקדים בדרך כלל בשואת היהודים. העם היהודי עמד במוקד מאמצי ההשמדה של הרייך השלישי, והפגיעה בו היתה הגדולה ביותר, אולם הנאצים רדפו והשמידו בשם תורת הגזע שלהם גם קבוצות "חריגות" אחרות, ביניהן צוענים, נכים והומוסקסואלים.
    הנאצים ראו בהומוסקסואלים גברים פגומים, שאינם ראויים להיות חיילים או אבות לילדים, ולכן אינם תורמים למאבק להשלטת הגזע הארי. היינריך הימלר, שעמד בראש מנגנון המשטרה הנאצי, קבע כי יש לאתרם ולהרחיקם מהחברה.
ב-1 בספטמבר 1935 נכנס לתוקפו סעיף 175 בחוקת הגזע הנאצי. סעיף זה גזר עונש מאסר על כל גבר שיהיה מעורב ב"מעשים מגונים" ו"בלתי מוסריים" עם גבר אחר. הפרשנות לחוק כללה גם מגע שאינו פיזי, כגון מבט "בלתי מהוגן". החוק חל על גברים בלבד: לסביות לא נכללו בו, ודוכאו באופנים אחרים (למשל, הן אולצו להתחתן). מספר ההומוסקסואלים שנרדפו ונרצחו על ידי הנאצים מוערך ב-100 אלף.

דרמה בחדר סגור
      "שעונים" הוא מסוג הדרמות שאין בהן חילופי תפאורה מהירים, שחקנים רבים, רעש או תנועה רבה על הבמה; מקום ההתרחשות אינו משתנה לאורך כל ההצגה - חדר קטן ובו שני שולחנות, שעליהם מפוזרים כלי עבודה ועשרות שעונים, שני כיסאות, דלי וארגז. נורה חשופה תלויה מהתקרה, ולאורה הדל רוכנות שתי הדמויות על השולחנות, ועובדות כמעט ללא הפסקה.
    בהצגה אין אמנם מראות זוועה גלויים, אך אימי המחנה מורגשים ברקע. הדמויות נמצאות במתיחות מתמדת. מדי פעם מתפרץ הקאפו אל החדר הסגור, וכניסותיו מביאות עמן את משב האימה של מה שמתרחש בחוץ. הקאפו, אנו למדים, מחביא במגפו את "אקדח הכבוד העצמי" שלו. לאקדח יהיה תפקיד בהמשך, שכן בדרמה עשויה היטב אין פרטים מיותרים (או כפי שניסח זאת א.פ. צ'כוב: אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית). ואילו במעברים בין הסצנות נשמעת נעימה שבורה, מבשרת רע, שתקתוקי שעונים שזורים בה.

ידידות שאינה מובנת מאליה
    המפגש הראשוני בין הנס והירשפלד רווי מתיחות. שניהם יודעים שתפקיד תיקון השעונים עלול להישלל מאחד מהם בכל עת. הנס נאבק ללמוד את רזי המקצוע, ואילו הירשפלד מבקש לשמור אותם לעצמו.
    מעבר לכך, קשה להניח ששני האנשים האלה היו  מתיידדים בנסיבות רגילות. הירשפלד, נשוי ואב לילדים, הוא אדם מאופק, מחושב וזהיר. כדי לשרוד הוא נאחז במומחיותו כשען. הנס הוא צעיר רגשי, שנון ומוחצן, שהגיע אל התא בזכות קשריו עם אחד הקצינים הנאצים. כל אחד מהם מביא עמו מטען אופייני של דעות קדומות. הירשפלד השמרן לא נתקל מעולם בהומוסקסואל, ואילו הנס מחזיק בדעות אנטישמיות שספג מסביבתו הגרמנית.
   הכליאה בצוותא בתנאים הללו, עלולה היתה לחשוף את החלקים האפלים בטבע האנושי; אולם תכונותיהם האישיות של שני האסירים מולידות התפתחות אחרת לגמרי. הירשפלד מבחין מיד שהנס אינו מבין בשעונים, אך אינו מסגיר אותו, ואילו הנס - ספק משיקולי תועלת, ספק מתוך נדיבות - חולק מיד את לחמו הדל עם הירשפלד, למרות יחסו המעליב. הדיאלוג בין שני האנשים השונים הללו מניב רגעים נוגעים ללב ולעיתים קרובות קומיים, עד כמה שזה עשוי להפתיע.
   ההומור בהצגה הוא אחד מאמצעי ההישרדות של הדמויות. זוהי גם דרכו של המחזה לקרב את הצופים. החן והשנינות של הנס, המרבה ללגלג גם על עצמו, והתגובות המופתעות ואף מזועזעות שהוא מחלץ מהירשפלד, מעוררים בנו אהדה ונכונות ללוות אותם בעולמם, עולם בלהות.
   ברמה העלילתית, סופה של ההצגה אינו חד משמעי: איננו יודעים מה יעלה בגורלן של הדמויות. "שעונים" מגוללת למעשה את סיפור ידידותם של שני האנשים האלה, שגוברים ברוחם על מציאות האימים סביבם, מסייעים זה לזה, וממשיכים לגורלם - כל אחד בדרכו.

שלוש דמויות – שלושה עולמות
    אם כל הצגה נשענת על יכולת המשחק של שחקניה, קל וחומר לגבי הצגה קטנה כמו "שעונים". בהצגה יש שלוש דמויות בלבד, אך כל אחת מהן היא עולם בפני עצמו.
    "האורלוגיסט הטוב ביותר בברלין", ממשיך לעסוק בהחייאתם של שעונים, בעולם שהמוות שולט בו. כדי לשרוד הוא דבק בעבודתו ושומר על פרופיל נמוך, אולם דבקותו בעבודה אינה רק דרך להינצל במובן הפיזי: נראה שהוא נאחז בזהותו ובגאוותו המקצועית גם כדרך להישרדות נפשית. השחקן רמי ברוך מאפיין את הירשפלד כאדם חרד ומסוגר. שפת הגוף שלו שפופה וקפואה, מבטו מקובע בשולחן העבודה, תנועותיו ומלותיו מצטמצמות להכרחי.
   הנס, לעומת זאת, משליך את יהבו על נותני חסות, שבעיניהם הוא מנסה למצוא חן. תמורת עוד יום של חיים, עוד פיסת לחם, הוא נכון להשפלות ולניצול. השחקן רועי הורוביץ מגלם דמות סוערת ומוחצנת, ועם זאת רגישה ורחבת לב.
     ואילו הקאפו הוא אסיר שבחר לשמש, תמורת הטבות, כסוהר לאחיו האסירים. השחקן קובי ליבנה מגלם את הדמות בשפת גוף כוחנית. בתנועות גופו הרחבות הוא פולש בגסות אל החלל הקטן ואל מרקם היחסים העדין בין שני האסירים שתחת מרותו. אולם האלימות הזו לאו דווקא חוברת לסמכותיות או לעוצמה פנימית, כפי שמתברר מיחסיו עם הכפופים לו.
    הקונפליקט בין הדמויות אינו רק עניין של ניגוד אינטרסים: זהו עימות בין השקפות עולם. לכן מעניין לראות גם את נקודות המפגש בינהן – בעיקר, כמובן, בין הנס והירשפלד.

"די ליברטה"
    אהבת האופרה מביאה לקירוב לבבות מיוחד בין הנס והירשפלד, אך משמעותה במחזה טעונה. גרמניה הנאצית סיפקה את אחת ההוכחות הבולטות והמזעזעות ביותר בהיסטוריה לכך שאהבת האמנות אינה בהכרח מטפחת אנושיות. ידועה העובדה שרבים מבכירי הממשל הנאצי היו שוחרי אמנות מעודנת, ובייחוד מוזיקה קלאסית. לעתים הם היו מובילים למוות את קורבנותיהם לצלילי יצירות של גדולי המלחינים. מוטיב האופרה במחזה מייצג, אם כן, הן את תרבות הקורבן והן את תרבות הרוצח, שהרי אלה ואלה גדלו על אותה תרבות.
    בלב מחנה הריכוז מתווכחים שני האסירים בחום לבב על מלחיני האופרה החביבים עליהם. העדפותיהם המוזיקליות אינן מפתיעות: הירשפלד השכלתני והמאופק מעדיף את ג'וזפה ורדי
(1813–1901), שנחשב בעיני רבים לגדול מלחיני האופרה. המוזיקה של ג'אקומו פוצ'יני (1856–1924) מתקתקה מדי לטעמו. ואילו הנס הצעיר והרגשי אוהב את פוצ'יני, שיצירתו פונה ישירות אל הרגש. ורדי משעמם אותו ונראה בעיניו "טכני". 
    קטעי האופרה שבוחרות הדמויות מתקשרים באופן אירוני  לעלילת המחזה; גיבורי האופרה נשף המסיכות של ורדי, כפי שרומז שמה, נאלצים להתחזות ולהסתיר סוד גדול, בדומה להנס, ואילו האריה שנבחרה מאופרה זו מבטאת את געגועיו של הדוכס לאהובתו - בדומה לגעגועיו החרדים של בנימין למשפחתו. בדואט החירות ("די ליברטה", באיטלקית) מתוך דון קרלוס של ורדי נשבעים דון קרלוס ורודריגו ידידו לשמור על ידידותם ועל מחויבותם לחירות. הם הולכים אל מותם, אך עומדים בשבועתם. ולבסוף, טוסקה של פוצ'יני היא אופרה העוסקת בתככים פוליטיים ובשררה אכזרית. לקראת סופה מוצא להורג הגיבור, קוורדוסי, וברגעיו האחרונים הוא שר על רצונו להישאר בחיים. אולם ברגע המשבר בוחר בנימין לשיר להנס אריה אחרת – זו המסיימת את האופרה: אריה המספרת על יופיה המושלם של טוסקה, הגיבורה, ומביעה תקווה ואהבה ליופי.