המדריך לחיים הטובים

התאטרון העירוני באר שבע
בשיתוף תאטרון הבימה

מחזה ובימוי: יעל רונן
תפאורה ותלבושות: עינת פלגי
מוזיקה ונגינה: אלון לוטרינגר
תאורה: אורי מורג
 
ההצגה המדריך לחיים הטובים עוסקת בחייהם של צעירים ישראלים במציאות של כיבוש: דיכוי, פיגועים ואלימות מבית. בתוך מצב של בלבול ערכי עסוקים הצעירים הללו בחיפוש מתמיד אחר המתכון ל'חיים טובים'. ההצגה צמחה מתוך עבודה משותפת של הבמאית יעל רונן עם סטודנטים למשחק בסמינר הקיבוצים. היא מבוססת על חומר דוקומנטרי מתוך הספר תסמונת המחסום מאת לירן רון פורר, וכן על תכנים שהביאו השחקנים הצעירים מעולמם.

מגדל שמירה או מקום מפלט?
    המחזה פותח בתמונה המתרחשת במגדל השמירה, העומד במרכז הבמה. במגדל יושבים שני בחורים, דניאל ואורן, שיישארו בו במשך כל ההצגה. מגדל השמירה מעורר קונוטציות של מחנה צבאי או כלא, כייצוג של כוחנות קיצונית ודיכוי רוח האדם וגופו. הפניית הזרקור אל דניאל ואורן ברגעי הפתיחה רומזת שההצגה תעסוק בכובשים, ולא בנכבשים.
     בה בעת מעלה המגדל הגבוה קונוטציות של  עולמות חוץ-ארציים. אורן הוא חייל משוחרר שנמצא בגואה שבהודו, אך דניאל הוא דמות רפאים: רוחו של חייל צעיר שנדרס בשוגג על ידי שני חיילים אחרים, ולאחר מכן נרצח בידיהם. דניאל ואורן אינם לבושים כחיילים בשמירה, אלא בבגדים המאפיינים מטיילים צעירים בהודו.  הם אינם שומרים אלא מתבוננים מלמעלה בנעשה סביבם.  דניאל מנגן בגיטרה, ואורן רובץ על גבו, מביט בקהל ומתחיל לספר על חוויותיו בצבא ובהודו. מדבריו אנו למדים שהמדריך שלו ל'חיים הטובים' הוא הסמים. בזכותם שרד בצבא ("עפתי מעליכם וראיתי את כל התוכניות שלכם..."), ובזכותם הוא 'נהנה' בהודו. ישיבתם של אורן ודניאל יחדיו במגדל יוצרת תחושה שקיומו של אורן החי דומה לקיומו של דניאל המת; מדובר במציאות שבה  היטשטשו  ההבדלים בין החי למת.
     הבגדים ההודיים והתנוחות הנינוחות במגדל השמירה הם חיבור אבסורדי המוציא מן ההקשר הרגיל הן את מגדל השמירה והן את השהייה בהודו. למרות שאורן מספר שהוא יושב כעת בגואה, ו"דופק צ'ילומים וטריפים", בפועל אנו רואים אותו יושב במגדל השמירה בעזה. כך רומזת הבמאית שאף כי הוא מרוחק מהארץ בגופו, חיי הנפש שלו ממשיכים להתקיים בה. הוא אינו מצליח להשתחרר מהמציאות העזתית. אמנם הוא מתווכח עם הקהל - או עם עצמו - אם לחזור לארץ, אך לפי מיקומו הבימתי לא עזב את מגדל השמירה מעולם, והוא צופה משם במעשי בני דורו בארץ, כשהוא מסומם ומסוייט. הדימוי הטעון של מגדל השמירה מכניס, אם כן, את הצופים בבת אחת לאווירתו של מחזה, העוסק בטשטוש גבולות מוסרי: בלבול בין טוב לרע, בין מדכא למדוכא.

התרחשות בימתית בו-זמנית
   הבימה בנויה מחמישה מפלסים בגבהים שונים, שעליהם מתרחשות תמונות שונות במקביל או בזו אחר זו, כאשר דניאל ואורן נוכחים תמיד על הבמה, בשולי שדה הראייה, וצופים במתרחש. הצגתן הבו-זמנית של ההתרחשויות השונות יוצרת תחושה שאנו עדים לקורותיו של דור שלם: שלפנינו תמונה מורכבת של חברה, ולא רק סיפור פרטי של אדם או משפחה.
      אופיה של ההצגה קשור במסורת התאטרון הפוליטי של ברטולד ברכט. מדובר בתאטרון בעל  מסר פוליטי-חברתי ומבנה אפי - תמונות קצרות, מזעזעות, קומיות, המשתלבות זו בזו, סותרות זו את זו, ויוצרות מציאות מבולבלת ואבסורדית ללא מערכת ערכים לכידה. פיצול הבמה להתרחשויות הרודפות זו את זו, או קורות בו-זמנית, מעניק להצגה אופי של 'קליפ' דינמי: תמונות קצרות, קצב מהיר, קיטוע של אירועים וקפיצה מסיפור לסיפור הלוך ושוב. כך, למרות התכנים הכבדים, האווירה הכוללת קלילה כביכול. עולם מקוטע זה אמור לייצג את עולמם של צעירים היום. התמונה המצטיירת היא של דור המחפש מפלט ממציאות פוליטית קשה, ועוסק בסיפוק צרכים מיידיים .
     
אינטימיות, סקס וחיי הרגע
      בעולמו הכאוטי, התזזיתי ומטושטש הערכים של המחזה, הדמויות אינן רואות עצמן כאחראיות למעשיהן במישור החברתי, וגם לא במישור הפרטי. את חרדותיהן הן מנסות להשתיק בעזרת סיפוקים מיידיים. דומה שהרדיפה אחרי הנאות הרגע והאינטרס האישי הצר הופכים לערך המוביל: "אנשים כמוך", מטיחה רעות בשי צורים, "שלא רואים שום דבר חוץ מעצמם ומהזין הקטן שלהם, הם היחידים במדינה הזאת שמגיעים למשהו. ואלה שאכפת להם ועושים משהו בנידון, מוצאים את עצמם מחוץ לקונצנזוס". 
    המחזה מתרחש במציאות העכשווית, שהיא עתירת אמצעים לשיפור איכות החיים ולהקלה מיידית של סבל: טכנולוגיה מפותחת, מוצרי צריכה זמינים, שיטות הרפיה, טכניקות 'ניו-אייג'' לחיים בריאים ולשיפור התחושה, וכיוצא באלה. יעל רונן עושה שימוש נרחב ברקע הזה לעיצוב עולמו החומרני והמנוכר של המחזה: החל מפרודיות על תרבות הצריכה חסרת הגבולות, וכלה בשימוש בטלפונים סלולריים כמוטיב מרכזי בהצגה. הללו משמשים את הדמויות כתחליף לתקשורת מלאה, ויוצרים הפרעה חוזרת ליצירת תקשורת אינטימית.
   המין הוא אחד המדריכים העיקריים 'לחיים הטובים' במחזה. הדמויות יודעות לקיים יחסי מין, אך אינן יודעות מהי אינטימיות. השדרן שי צורים, למשל, מתעלס עם חברתו תוך כדי שיחה בטלפון הסלולרי, ואילו רווית השיננית מנסה לפתות גברים באמצעות המתכונים הבדוקים של אמה. במידת מה מציג המחזה גם גישות אחרות: התאהבות לצד בגידה, ומערכת יחסים מורכבת בין בני זוג לצד קשרים מזדמנים. אולם התמונה הכללית היא של טשטוש ערכי, הגורר חוסר יציבות ביחסים והתמכרות להנאות הרגע. וכהמשך למין ללא אינטימיות, בעולם שבו הרצח נסלח, טבעי שיתקיים אונס.
   אין זה מקרה שאין דמויות הורים על הבמה. הרמז היחיד לקיומם ניתן בדבריהן של שתי בנות שמשוחחות עם אמהותיהן בטלפון: האחת היא אם נתמכת, והשנייה מספקת עצות מיושנות ואיננה מצליחה לעזור לבתה. זכרם של זמנים אחרים, של מציאות חברתית אחרת, מוצא את ביטוייו לא בתודעתן של הדמויות, אלא בפסקול של ההצגה. מדי פעם מושמעות הקלטות של שירים ישראלים מעוררי נוסטלגיה, כגון "בהרים כבר השמש מלהטת" בביצוע מקהלתי. השירים הללו מתקשרים בתודעת הקהל לכמיהה משכבר הימים – למרות שזו אינה מוצהרת במחזה¬ - לקיום יהודי שליו בארץ ישראל, על פי האידאל החלוצי. השמעתם בהצגה מעמידה באור אירוני מושגים כמו 'הארץ המובטחת', 'חלוציות' ואידאליזם, על רקע המציאות בשנות האלפיים.
            הדמויות במחזה מדברות "כמו בחיים", בשפה אופיינית לבני הדור הצעיר היום. השפה העדכנית מעניקה רעננות ליצירה, מקשרת אותה ישירות למציאות החוץ-תאטרונית המוכרת לנו, ויוצרת הזדהות אצל צעירים רבים בקהל. בד בבד משקפת שפה זו, על אופייה הישיר והבוטה, את החברה שאותה מבקר המחזה.

מציאות שאינה מותירה ברירות?
ההצגה המדריך לחיים הטובים מראה קשר סיבתי ישיר בין מציאות הכיבוש לבין הריקנות וההסתאבות של חיי הפרט. הדמויות רדופות על ידי התחושה שהמוות אורב לפתחן, יש לחיות את הרגע, ומי שאינו פוגע, עלול להפוך ברגע הבא לנפגע. ההצגה משקפת חברה הנתונה בתהליך גובר של דה-הומניזציה: תחילה כלפי הנכבש, ואחר כך כלפי כל היתר. במציאות צבאית, כשכלי ההרג זמינים וערכי המוסר מעורערים, קל לרצוח או להתעלל מתוך מניעים אישיים, ואפילו סתם כך לשם שעשוע.
      כפי שעולה מן המחזה, תחושת העוצמה של הכובש היא מדומה. נוצרת מציאות שבה חיילים מכים ערבים ויורים בהם מתוך פחד, וצעירים כמו תמי ואורי מתחתנים מתוך פחד מפני אפשרות מותם של בני אדם סביבם, פן יקרה אסון, פן יישארו לבד. וכדי לא לפחד, מנסים להפחיד את האחר. דימוי טעון בהקשר הזה הוא מוטיב החיוך במחזה. הערבים במחסומים, אומר אורן, מחייכים כדי להפחיד את החיילים הכובשים: "מנסים להפחיד אותי. אני אפחיד אותם בחזרה... בא לי לפתוח את הנצרה ולרסס את כל הטור. שיפסיקו לחייך אליי." כאשר חיוכו של הערבי מקבל משמעות תוקפנית בתודעה הישראלית, גם חיוכו של בעל האכסניה בהודו מתפרש כהתגרות עויינת. גם בין  הישראלים לבין עצמם מקבל החיוך משמעות מעוררת חרדה. אחותו של דניאל המת רואה אותו בעיני רוחה עם חיוך תמידי, כדבריה. חיוכו של דניאל מעניק משנה אירוניה לשיר מאת אביתר בנאי, שהוא מזמר לצלילי הגיטרה:  "יש לך סיכוי להינצל, אני יודע..." המשמעות השלילית שדבקה בחיוך, מבע שאנו רגילים לפרשו כגילוי של שמחה, מאור פנים ואהדה, מעמיקה את תחושת ההשחתה הכללית. 
     החייל הישראלי מוצג כצעיר מבוהל, הנעשה אטום ואלים כלפי עצמו וכלפי זולתו, בניסיונו לשרוד. רונן מציגה שני צעירים הדורסים בשגגה בחור ישראלי אחר, וכדי לא להסתבך עם החוק הם רוצחים אותו וטופלים את עלילת הרצח על תושבי הכפר הערבי הסמוך:

אבי: אני לא בזבזתי שלוש שנים במחסומים מזדיינים בשביל המדינה הזאת רק בשביל שיזרקו אותי לכלא יומיים לפני השחרור... עוד שבועיים אנחנו בתאילנד. אני לא מתכוון לדפוק לעצמי את החיים.
אורי:  אבל אבי, אי אפשר. אי אפשר. אתה אמרת בעצמך אני הרגתי בן אדם.
אבי:  אם אני לא טועה הרגת כבר חמישה.
אורי: מה הקשר? זה ערבים.

הרצח אכן לא נחקר, וכפר ערבי סמוך משלם על כך בחייהם של כמה מאנשיו.
      לעומת זאת, נמשכת המסורת של האדרת החללים באשר הם. דמותו של דניאל מוצגת כעין מלאך טהור- סמל התום האבוד. בבגדים לבנים הוא יושב ללא אומר ודברים, ומנגן בגיטרה מנגינות מעודנות; ליבנו נצבט על מותו. אבל יחסנו כלפיו משתנה עם גילוי הפרטים על אישיותו. אורן מספר איך דניאל התעלל בשעתו בתושבים הערבים במחסום, ומדבריו עולה דמות המנוגדת באופן קיצוני לדמותו של דניאל על הבמה. למעשה, דניאל אינו יותר מוסרי מרוצחיו.
         יוצאת דופן במחזה היא דמותה של רעות, מרצה באוניברסיטה המתנדבת בארגון "מחסום watch ", ומנסה בכל כוחה לשמור על זכויותיהם וכבודם של הנכבשים. לקראת סוף ההצגה אומרת רעות בראיון טלוויזיוני: "הכיבוש משפיע באופן ישיר על האופי הדמוקרטי של המדינה, ושוחק ללא הפסקה את המוסר. כשהוראות פתיחה באש מזלזלות בערך חיי אדם, כשחיילים אינם עומדים לדין על הרג בלתי מוצדק של פלשתינאים, אני לא מתפלאת שאמות המידה האלו מופנות גם כלפי אזרחים ישראלים." למעשה מבטאת רעות את הסוגיה המוסרית המרכזית שמעלה המחזה.
אלא שרעות מוצגת כדמות צדקנית ומתוסבכת, ודבריה נשמעים כהטפה פתטית ובלתי משכנעת. הדמויות האחרות במחזה מתייחסות לפעילותה הפוליטית בביטול, ומסבירות אותה בהסברים פסיכולוגיים כביכול, שעיקרם "קרירותה המינית". הצגתה הנלעגת של רעות מייצגת אולי את הדימוי הסטראוטיפי של פעילי השמאל בקרב ישראלים רבים.
      במילים אחרות, המחזה אינו מציג אלטרנטיווה משכנעת לדמות הכובש המושחת. עולה ממנו שהמציאות הפוליטית אינה מותירה כמעט ברירות מוסריות – זהו מאבק הישרדות הגורם לנתונים בו לאבד את צלמם האנושי או לבחור בעמדה של צדקנות חסרת אונים. זוהי העמדת דברים נחרצת שמשרתת, אמנם, את האמירה המרכזית של ההצגה, כהצגה פוליטית שבאה לחדד תופעה ולמקד עליה את המבט. עם זאת, דומה שההצגה גם מבקשת לצייר תמונה של דור שלם, ובה מגוון של נקודות מבט, כיאה לתאטרון אפי על פי משנתו של ברכט. לצד החספוס, האטימות והאכזריות, מופיעים במחזה גם גילויי רגישות אנושית. למעשה, רוב הדמויות מודעות לקיומם של ערכים מוסריים, גם אם אינן פועלות על פיהם.

ההומור המקאברי במחזה
     ההומור הסאטירי והמקברי של המחזה הוא כלי בידי היוצרת לחדד את תחושת הזוועה מול המתרחש. לאורך המחזה אנו עוקבים אחר דיווחי החדשות המנוכרים והציניים של השדרן שי צורים: הסבל והרצח, המוות וצערו של האחר משמשים אותו כהזדמנויות לקידום הקריירה. נקודת המבט הצינית והקרייריסטית של השדרן מוצגת, כמובן, באורח מוקצן וסאטירי, אבל היא משקפת את האטימות שמתגבשת בנפשם של אנשים, החיים במציאות של אלימות גואה ומתמשכת. דוגמא מרכזית היא תמונת המיטה המופיעה בראשית המחזה ובסופו: תוך כדי התעלסות מדווח שי צורים על פיגוע בבית הקפה. תמונה זו משמשת מעין מסגרת המלכדת את הסיפורים ואת הגורלות של הדמויות במחזה. אלא שבין הצפייה הראשונה בתמונה זו לבין הצפייה השנייה חל שינוי בתגובתנו הרגשית, שינוי שאנו מודעים לו בחריפות: מה שמתקבל כהומור מקאברי בהופעתה הראשונה  של  התמונה, שוב אינו גורם צחוק כאשר התמונה חוזרת על עצמה בסוף ההצגה. אנו יודעים כי רוב הדמויות נאספו בבית הקפה בעת הפיצוץ. אין מדובר עוד בקרבנות אנונימיים אלא בבני אדם שאנו מכירים, כביכול. למרות נימתה הסטירית של ההצגה ולמרות האור הביקורתי שבו היא מציגה את הדמויות, היא מציגה בפנינו תמונה אנושית המעוררת בנו חמלה. אנו חשים שרובם אינם אנשים רעים אלא  אנשים חלשים, קרבן של מציאות אכזרית במותם כמו בחייהם. מותם אינו נתפס בעינינו כענישה בידי אדם או בידי שמיים, אלא כמוות שבחר את קרבנותיו באורח אקראי וסתמי עד אימה.

סל תרבות ארצי - הוצאה לאור
מנהלת התכנית - ברוריה בקר

סדרת פרסומי הכנה
אודות מופע/תאטרון
עורכת ראשית: לאה דובב