מומחיות ושיפוט אמנותי: מחשבות על איכות בעקבות דיוויד יום

על מבחן הזמן, כמבחן אמיתי לאיכותה של יצירה אמנותית, ועל המומחים, בעלי הטעם הרגיש, המקובלים כשופטים בלתי מעורערים של האיכות.

מהו המבחן לערכה האמיתי של יצירת אמנות? האומנם יש ערך אמנותי אמיתי וקבוע ליצירות האמנות? על שאלות אלו ניתנו תשובות רבות. במאמר זה ברצוני להביע דעה משלי, ואעשה זאת בעקבות שני טיעונים, שנוסחו בבהירות לפני כמאתיים שנה, על-ידי  הוגה הסקוטי דיוויד יום בחיבורו "על אמת המידה של הטעם"  .  טענותיו של יום הן:
1. ערכה האמיתי של יצירה הוא עניין לשיפוטם של המומחים בעלי הטעם הרגיש. אלה המבחינים במה שרבים אינם מבחינים.
2. מבתן הזמן מבסס את ערכה של היצירה. היצירה השורדת את תהפוכות הטעם והמכשלות הארעיות היא בעלת הערך הגבוה באמת.
שתי טענות אלה, החוזרות ונשנות בגוונים שונים גם אצל הוגים בני-זמננו, מעידות על משאלת הלב המובנת, לחלץ את השיפוט האמנותי מציפורני הסובייקטיביזם או הרלטיביזם, ולתת תוקף להעדפות תרבותיות מסוימות על פני העדפות אחרות.

מאמרה של פרופ' רות לורנד מתפלמס עם שתי עמדות של הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, דיויד יום: תבחין המומחיות ותבחין הזמן. לפי יום, המומחים בעלי הטעם הרגיש הם אלה המבחינים במה שרבים אינם מבחינים, ולכן אם יצירת אמנות עברה את המבחן שלהם, איכותה האמנותית מובטחת.
גם הזמן הוא שופט אמין, לפי יום. שהרי יצירה קלאסית היא יצירה שעברה את מבחן הזמן.
אבל הזמן שעבר מאז כתב יום את ספרו, חולל  שינויים  בתרבות המערב, שערערו שני תבחינים אלה.
מה היא בדיוק מומחיותם של המומחים, שואלת פרופ' לורנד, ובעקבות דיון בנושא היא מבססת מחדש את מעמדם, אם כי מזווית אחרת מזו של ההוגה הנודע.

אומר מייד: הגם שמשאלת לב זו מובנת ומעוררת אחדה, אין בכוח שתי טענות אלה לספק אותה. את הביקורת על הצעותיו של יום אני מסייגת בהצעת עמדה חלופית, אשר גם אם אין בה מענה ישיר לשאלת תוקפו של הערך האמנותי, יש בה כדי לבסס את הטענה למומחיות,   מזווית אחרת.
יש עקרונות אוניברסליים
יום מבקש לגשר בין שתי מגמות סותרות המתגלות בניסיון:
1. "שפעת גוני הטעם השוררים בעולם" וכן "גודש הניגודים והסתירות" (שם, עמ' 7) מעידים לכאורה, כי אין עקרונות טעם אוניברסליים, וכי הטעם הוא ביטוי לתחושה או לרגש או להלך רוח של חברה או של יחידים. הבנה זו שוללת את התוקף הכללי של השיפוט האמנותי, ואף שומטת את הצידוק לטענה שיש שיפוטי טעם מוטעים. אם בנסיבות מסוימות מוערכת יצירה מסוימת כטובה ובנסיבות אחרות כגרועה, אין בכך ביטוי לסתירה או לטעות באחד השיפוטים, שכן לשינוי הנסיבות יש תפקיד בשיפוט הטעם.
2. ההכרה בקיומה של קלאסיקה שמבקשים להנחיל לדורות הבאים מעידה על כך. שיש יצירות אמנות אשר מייחסים להן ערך נצחי או קבוע, שאיננו מושפע מאופנות ושינויים תרבותיים. הכרה זו מחייבת את אפשרות הטעות בשיפוטי טעם:
כל מי שיטען כי אוגילבי ומילטון, או לחילופין בניין ואדיסון, משתווים בשאר-רוחם ובחין-כתיבתם, ייחשב כאחד המגן על גוזמנות. כאילו טען, למשל, כי תל של חול גבוה כמו טנריפה, או כי בריכה היא רחבת ידיים כאוקיינוס (שם, ע' 12).
יום, המודה במקור הסובייקטיבי של הערכים כולם והאסתטיים בכלל זה, מבקש להטות את הכף לכיוון אובייקטיבי המאפשר לקבוע אמת-מידה אוניברסלית של הטעם ולהצדיק את ההגנה על הקלאסיקה.
ההבדלים בין בני האדם, סבור יום, אינם גדולים, והמשותף עולה על המבדיל. שיתוף זה מאפשר לקיים חברה וליצור מפעלים תרבותיים משותפים. לפיכך, מסיק יום, "טבעי הדבר כי נבקש למצוא אמת מידה של הטעם; חוק שבאמצעותו נוכל ליישב את רגשותיהם השונים של בני האדם" (שם, עמ' 10).
יום אינו מעמיד לדיון את השאלה המתבקשת: האם העובדה שטבעי לנו לבקש אמת-מידה לטעם, מצדיקה את ההנחה שאפשר לכונן אמת-מידה בעלת תוקף כללי. כאמור, יום סבור שניתן לזקק מתוך מורכבות הניסיון שני קריטריונים ברורים: סמכות המומחים ומבחן הזמן.
מומחיות הטעם
מה מאפשר את הזיהוי הנכון של התכונות האסתטיות? תשובתו של יום היא: הזיהוי הערכי הנכון מותנה בכושרו וברגישותו של חוש הטעם (האסתטי).
"עקרונות הטעם הטוב", כותב יום, "הם אוניברסליים, אך כדי לחוש נכונה בהתאם לעקרונות אלה צריך האדם להיות מצויד במנגנוני חישה פנימיים כה מושלמים, עד כי יתירו לעקרונות הכלליים לפעול במלוא כוחם ולעורר תחושה מקבילה לעקרונות אלה (שם, עמ' 24). חוש הטעם, על פי אפיון זה, הוא מנגנון של רגישויות (מעין חיישן מורכב) המאפשר להבחין בתכונות או בתבניות המעניקות לאובייקט את ערכו האסתטי.
כדי להמחיש את כוונתו משתמש יום באפיזודה מתוך "דון קישוט" המאפשרת לו להשוות בין חוש הטעם לבין חוש הטעימה.
סנשו מתפאר באוזני דון קישוט על מומחיותו ביין, וטוען שזו תכונה העוברת במשפחתו בתורשה. לראיה הוא מספר מעשה שהיה בשניים מבני משפחתו שנתבקשו לחוות דעתם על יין שהופק מבציר מעולה, ואמור היה להיות משובח בטעמו. האחד טעם מן היין ואמר, שאומנם היין עשוי היה להיחשב משובח בעיניו אלמלא חש בטעם לוואי של עור. השני טעם מן היין ואמר אף הוא, כי אומנם היה מהלל את היין ללא סייג, אלמלא חש בטעם לוואי מתכתי. שיפוטם של שני המומחים התקבל בלעג ובבוז. אולם, משרוקנו את החבית, מספר סנשו, מצאו בקרקעיתה מפתח ישן שקשור בו שרוך של עור.
על מה מעיד סיפור זה? יום רואה בו עדות לכך, ששיפוטיהם של בעלי החושים הרגישים בכל הנוגע לתחומי רגישויותיהם אמין יותר וצריך לשמש אמת-מידה לאלה שחושיהם מפותחים פחות.
במסקנה זו כשלעצמה אין רבותא. כולנו מכירים תופעות מעין אלה בחיי היומיום. וכולנו יודעים שיש אנשים שחושיהם מחודדים יותר משל האחרים, וכדאי לסמוך עליהם בעניינים מסוימים. אם, לדוגמה, שכני יאמר לי שהוא חש בריח של גז בדירתי, אמהר לבדוק את מצב הכיריים, ואולי אזמין טכנאי לבדוק את המצב של צנרת הגז. גם אם אני עצמי (שאינני מצטיינת בחוש ריח רגיש), אינני חשה בדבר. אם אגלה שאומנם מתג הכיריים פתוח ללא בעירה, או שהטכנאי יאשר שאומנם הצינור דולף ויש להחליפו, יהיה בכך אישור להנחה, שחוש הריח של שכני מפותח ורגיש משלי. מקרה כזה יחזק את סמכותו של שכני בענייני ריח, ולפיכך אסמוך על שיפוטו בעניינים אלה גם במקרים אחרים. בדומה לכך, אנו סומכים על שמיעתו של מכוון הפסנתרים, או על חוש הטעימה של זה המבחין בחמיצות החלב, שעה שאנו עצמנו איננו מבחינים בכך.
המכנה המשותף למקרים מעין אלה הוא התועלת שיש בהסתמכות על חושיו של הזולת. תועלת זו כרוכה בעדות הנותנת תוקף להנחה, שחושיו של הזולת אומנם מפותחים ורגישים יותר. יתר על כן, תועלת זו אינה ניזוקה מן העובדה, שאני עצמי לא חשתי במה שחש זולתי. לעניין הגז או החלב החמוץ אחת היא מי הוא החש בריח או בטעם, ובלבד שמישהו חש וטרח ליידעני ולהביא לפעולה המתבקשת ולתוצאה הרצויה.
השאלה המטרידה בהקשר זה איננה, אפוא, האם יש הבדלים ברגישות התחושה בין בני האדם, ואף לא האם כדאי לסמוך על הבחנותיהם של בעלי התחושה הרגישה יותר. השאלה הנוגעת לענייננו היא: האם צודק יום בקביעתו, כי "הדמיון הרב שבין הטעם הגופני לבין הטעם הרוחני יורה לנו בנקל כיצד ישמשנו סיפור זה" (שם, עמ' 16). האם חוש הטעם של הזולת, יהיה זה רגיש ומפותח ככל שיהיה, עשוי לשמש אותנו באופן דומה לזה של החושים האחרים?
יום סבור כי אומנם כך הוא. אולם מה בדיוק מוכח בסיפורו של סנשו? מוכח, ששני הטועמים הם בעלי ניסיון, חוש טעימה ורגישות, העולים על אלה של הטועמים האחרים ועל כן הם מבחינים במה שהאחרים לא הצליחו להבחין. האם מוכח בזה שהיין איננו טעים כפי שהיה אמור להיות? לא בדיוק. מוכח בזה שהיין מכיל משהו שאיננו אמור להכיל על פי פי אמות המדיה
חוש הטעימה וחוש הטעם
 באיזה מובן עשוי חוש הטעימה של הזולת לשמש לנו כאמת-מידה? כאשר מדובר בדברים שאינם נוגעים לטעם המזון עצמו. אלא לתכונות שעשויות להזיק לנו או להועיל לנו גם אם איננו חשים בהם. אם נניח שהמפתה עם שרוך העור יגרמו להחמצה מהירה של היין ונזק כלשהו לבריאות השותה. אזי בודאי השוב להסתמך על בעלי החוש הרגיש בלי שום קשר להנאה המטעמו של היין. אולם אם אין בטעמי הלוואי שאיננו חשים בהם נזק בריאותי או אחר, ואם אין הם משפיעים כלל על תחושת הטעם של בעל החושים הרגישים פחות, מדוע יהא עליו לקבל את פסק דינם של הטועמים הרגישים? מה יכפה עליו לוותר על שיפוטו הבלתי אמצעי (היין טעים לו), ולקבל את שיפוטו של הזולת (שהיין אינו טעים לו)?
סיפורו של אנדרסן 'הנסיכה על העדשה' מציג מקרה בעל מוסר השכל דומה לזה של סיפורו של סנשו. העדשה המוטמנת מתחת לערימת המזרונים מפריעה לשנתה של הנסיכה האמיתית בלבד, על כן מבחן העדשה הוא מבחן הנסיכה האמיתית. אך האם זהו גם מבחן תנאי השינה הרצויים? לאו דוקא. נסיכה אמיתית. כידועי איננה יכול לישון כהלכה כאשר מצוייה עדשה קטנה מתהת לערימת המזרנים. היא מתהפכת כל הלילה מצד לצד וקמה בבוקר כשכל גופה דואב. נערה רגילה. כך מלמד הסיפור. ישנה היטב בין אס נמצאת העדשה מתחת לעשרות המזרונים בין אם לאו. שנתה הטובה בתנאים אלה היא המסגירה את העובדה המצערת שאיננה נסיכה אמיתית ועל כן אין היא יכולה לזכות ננסיך. האם הנסיכה האמיתית צודקת ברגישויותיה? האם רגישויותיה ישמשו אמת מידה לקביעת תנאי השינה הרצויים? האם נערה רגילה ישנה היטב על גבי העדשה שלא כדין? זו בודאי שאלה מוזרה. מי שאינו חש בעדשה. העדשה כאילו אינה קיימת עבורו ואינה פוגמת בשנתו הטובה. האם לא כך דין טעמי הלוואי של היין. או כל תכונה אחרת?
סיפורו של סנשו וסיפורה של הנסיכה מפארים את הרגישות הגבוהה: טועמי היין הרגישים אומנם אינם נהנים מן היין כפי שציפו מהם, אך שיפוטם הוא השיפוט האמיתי. והנסיכה האמיתית אומנם סובלת במשך כל הלילה, אך היא זוכה בנסיך (שאמיתותוי משום מהי איננה עומדת למבחן). יחד עם זאת. שני הסיפורים מעידים, כי לרגישות הגבוהה יש גם תוצאות שליליות: היא פוגמת בהנאתו של הרגיש (הן מן היין והן מהשינה). ומהו. איפוא, מוסר ההשכל? ידו של מי על העליונה, ידו של הנהנה (מן היין והשינה) או ידו של הצודק? האם כדאי לשקוד על פיתוח רגישות שתאפשר להוט בטעמי הלואי של היין ובעדשה שמתחת לערימת המזרונים? ומהו גבול הרגישות הרצויה?
יום מאמין שפיתוח הרגישות הוא כולו חיובי. נראה, לכאורה, שיום צודק. עובדה היא שאנו שוקדים על פיתוח מכשירים שירחיבו את היקף פעולתם של החושים ויגלו לנו את מה שהתועים מוגבלים מכדי ועלות. אנו רואים רחוק יותר וקטן יותר באמצעות טלסקופ ומקרוסקופ; אנו שומעים טוב יותר באמצעות מכשירי שמיעה, ואנו מגלים באמצעות גלאים למיניהם את מה שחושינו אינם מגלים. אולם
 כשאין לנו צורך בהם. איננו משתמשים בהם. השכל הישר מורה לנו שלא נצא נשכרים אם נבקש להצטייד באופן קבוע במקרוסקופ כדי להתבונן בכל הסובב אותנו. לא כך בדקות התחושה או ההרגשה. איננו יכולים ילכבות, את הרגישות ולאחסן אותה בארון כאשר היא מפריעה לישון בלילה או לאכול בשלווה את ארוחת הצהרים. הרגישות טובה ומועילה כאשף היא משרתת את האינטרסים שלנוי אך אין זה מובן מאליו שכל רגישות רצויה בכל עניין ועניין.
הברון מינכהאוזן מספר על אחד מחבריו המופלאים שהיה קושר לרגליו משקולות עופרת כדי להכביד על הליכתו. ללא משקולות אלה היה גומא מרחקים גדולים במהירות עצומה. תכונה מופלאה זו שהועילה לו למינכהאוזן במקרים מיוחדים, לא היתה דרושה לו בחיי יומיום, ואף פגמה באפשרותו לבלות בהברת אנשים רגילים. לפיכך היה מסיר את המשקולות מרגליו, רק כאשר היה מעוניין להגיע למקום מרוחק במהירות גדולה. והבר מופלא אחר היה למינכהאוזן, שהיה סותם נחיר אחד שלו מחמת העוצמה האדירה שבנשיפתו. עוצמה שהיה בכוחה לחולל סערה בים והרס עצום על כל סביבותיו. גם לכישרון מופלא זה היו יתרונות, אם כי אלה באו לידי ביטוי במצבים מיוחדים.
מתי רגישות היא רצויה ומתי היא יתירה? ודאי שאי אפשר להשיב על כך תשובה קטגורית. הדבר מותנה הן בהשלכות הפיזיות של אותה רגישות והן בערכים ובאינטרסים שונים: מה רצוי לי יותר. להיחשב לנסיכה או לישון היטב? להיחשב לאנינת חיך, המוצאת פגמים וטעם-לוואי ברוב המאכלים המוגשים לי, או להינות מאוכל פשוט וזמין? מה עדיף, להיות בעל הבחנה דקה ביינות (ובכל טעמי הלוואי האפשריים שלהם), או לא ליטול כלל חלק בתרבות היין המערבית? כל תשובה על שאלות מעין אלה מערבת הכרעות ערכיות שאינן קשורות במישרין להערכה האסתטית.
רגישות גבוהה מאוד עשויה להפריע ואף לגרום סבל. רגישות נמוכה מונעת בעדנו מלהבחין בדברים הנחוצים לצורכי הקיום. האם יש מידת אמצע נכונה? כיצר היא נקבעת? ואם נדע את מידת האמצע הרצויה, האם יש לנו שליטה על עיצובה או השגתה?
 יום מניח כי ככל שאנו מתקרבים לרגישותם של בעלי הטעם הרגישים יותר מאיתנו, כך אנו קרבים אל  שיפור ושלימות הטעם. אך מתי נדע שאומנם פלוני הוא בעל רגישות גבוהה משלנו, וכי תחושתו ורגישותו עדותם אמת?
גם כאשר הרגישות רצויה, אין פירוש הדבר שאין גבול לעוצמת הרגישות הרצויה. יום מניח שהגבול לפיתוח הרגישות אינו אלא שלימות ההבחנה עצמה: 'אל לא לאדם להסתפק במה שהשיג, כל עוד סבור הוא כי מעלה או פגימה כלשהן חמקו מעיניו" (שם, עם; 18). הרגישות המושלמת שמבקש יום להשיג אינה מתירה למעלה או לפגימה כלשהי לחמוק מתפיסתו של המתבונן. אלא שכבר בדברים אלה טמונה מלכודת: האומנם אפשר להעלות על הדעת מצב בו אנו יודעים בוודאות, כי דבר אינו חומק עוד מעינינו? הרי זו אשליה מאין כמותה להניח, שאפשר להגיע למצב שבו דבר אינו חומק עוד מתפיסתנו ותשומת ליבנו. גם אם נגביל את השלמות הרצויה בהיקפה ונטען כי מדובר בתכונות רלוונטיות בלבד, עדיין ישאר הקושי בעיני: איך תקבענה (מראש) התכונות הרלוונטיות, וכיצד נדע שאומנם כל תכונה רלוונטית נתפסה כהלכה. גם אם ידמה לנו שהגענו אל השלמות המיוחלת, כיצד נדע שאומנם כך הדבר, ושמא הגענו לקצה גבול יכולת ההבחנה שלנו לפי שעה, וגבול זה נתחלף לנו באשליית השלמות? הניסיון מלמד. כי חוויית השלמות היא זמנית. הזמן החולף, המביא איתו גילויים הדשים, חזקה עליו שיאיר את התנסות העבר באור שונה.
יום מתעלם מסבך השאלות שמעלה סוגיית הרגישות, ומניח כי הדרך לשיפור הטעם ברורה. ככל שאנו מתקרבים יותר להסכמה עם שיפוטיהם של בעלי הטעם הרגישים יותר מאיתנו, כך אנו קרבים אל  שיפור ושלימות הטעם.
ומתי נדע שאומנם פלוני הוא בעל רגישות גבוהה משלנו, וכי תחושתו ורגישותו עדותם אמת? מתי מתרוקנת החבית המטאפורית כדי להמציא לנו את העדות החותכת לאמינות הטעם של הזולת? יום מתרשם מהסיפא שבסיפורו של סנשו: המפתח עם שרוך העור בתחתית החבית המצדיק את הטענה בדבר טעמי הלוואי. אלא שסוף טוב זה מעלה שאלות נוספות: האומנם יש מבחן אמת מעין זה לטעם האסתטי? מתי מתרוקנת החבית המטאפורית. וחושפת את העדות המכרעת? והאומנם יש עדות מכרעת!'
יום מאמין שיש מבנה יסוד משותף לבני האדם ומבנה זה מתבטא במנגנון התפיסתי של התחושות והרגישויות במצבו האופטימלי, וכי רק מה שמתאים למנגנון זה הוא יפה באמת. אומנם כל חוויית יופי מבטאת התאמה כלשהי, אבל לא כל התאמה נכונה מפני שלא כל התאמה היא פרי פעולה תקינה של המנגנון התפיסתי. התאמה קפריזית אינה מעידה על יופי אמיתי, כי היא אינה משקפת את הטבע הבסיסי (האמיתי?) של האדם. אלא מצב רגעי שלו. אפשר שאדם יהיה טועה בשיפוטו אם אינו מכיר בכך שהמנגנון התפיסתי שלו לקוי (בין אם הליקוי הוא זמני וניתן לתיקון. בין אם אינו ניתן לתיקון).
מבחן הכללים האוניברסליים הוא, אפוא, מבחן הנקבע על-ידי בעלי הטעם המוסמכים. יום רואה במבחן זה את המקבילה לריקון החבית בסיפורו של סנשו. "באופן דומה לריקון החבית", כותב יום, "אלמלא גובשו סוגי היופי שבכתיבה לכלל משנה סדורה או צומצמו לכדי עקרונות כלליים, אלמלא נתקבלו על דעת הכול אי-אלו מופתים מצוינים, עדיין היו מוסיפות להתקיים מדרגות טעם שונות, ושיפוטו של האחד היה עדיין עדיף על פני זה של האחר. אולם אז לא קל היה להסות את המבקר הגרוע אשר עלול תמיד להתעקש … אך כאשר נעמידנו נוכח עיקרון מקובל של אמנות, כאשר נוכיח כי עקרון זה משמש גם במקרה הנוכחי, אלא שהוא לא הבחין בו ולא חש בהשפעתו, או אז יהיה עליו להסיק בסופו של דבר, כי הפגם נעוץ בו עצמו, וכי הסף הוא אותה דקות שבלעדיה לא יוכל לעמוד על טיבו של כל יופי או כל פגימה" (שם, עמ' 18).
יום אינו מפרט מה טבעם של אותם עקרונות המקובלים על דעת הכול והמיישבים כל ויכוח. אם אלה עקרונות שניתן ללמדם, והם אינם תלויים בכישורים מיוחדים, אזי אפשר ללמדם גם את המבקר חסר דקות, וניתן ליישב מייד כל אי-הבנה ולהימנע מוויכוחים מיותרים. אם אין אלה עקרונות ממש, אלא תבניות שרק בעלי הרגישות הגבוהה יחושו בהם, לא יועיל הדבר להציגם בפני המבקר הגרוע. אם הפגם נעוץ בהעדר "אותה דקות" שבלעדיה אין לעמוד על יופיים האמיתי של הדברים, לא יועילו הדיבורים: עיוור היופי לא יוכל לראות את שאינו יכול לראות.
היכרות ממושכת עם אובייקט מכל סוג גורמת לכך שנבחין באובייקט בתכונות שלא היבחנו בהן בתחילת היכרותנו עמו. אולם תהליך זה אין לו קצה מוגדר, שבו אנו מבחינים באובייקט בכל מה שאפשר להבחין בו, והתנסות נוספת לא תעלה ולא תוריד. אם בשלב  מסוים של ההתנסות בסוג  מסוים של יין, אני מפתחת טעם שהוא לשביעות רצונם של המבינים באותה תקופה (שהרי גם המבינים משנים את טעמם), מי ערב לכך. שטעמי זה יהא סוף פסוק? המשך ההתנסות עשוי לשנות שוב את טעמי ולהחזירו לקדמותו או להוליכו לכיוון חדש. ההתנסות היומיומית, סבורתני, מעידה על תהליכים כאלה, שאין להם יעד  מסוים אשר כשהושג שוב לא יימשך התהליך ולא ישתנה דבר.
כמה וכמה פעמים אנו משנים את טעמנו ועברים מגוגן לקנדינסקי, ממוצרט לבאך ומביאליק לטשרניחובסקי, ממטבח צרפוני מעודן לסלט ירקות בריא ופשוט, וזונחים את האחד ושבים אל האחר, וחוזר חלילה - בדרכים נפתלות שאיננו מסוגלים לתארן בכל מורכבותם ונפתוליהם? היכן הם אותם כללים ברורים המכתיבים כיוון ברור ויעד סופי ושמים קץ לכל ויכוח בענייני טעם?

מבחן הזמן
מבחן הזמן מניח שהאמת האסתטית סופה לצאת לאור, ומשתצא - לא ירפו ממנה עוד. הזמן מתקן את טעויות העבר, הוא משמר את שראוי לשמר, ואילו מה שאין לו ערך ממשי, הולך ומשתכח מן התודעה התרבותית.
יש סוגי יופי. אומר יום, "שמחמת היותם שטחיים ומצועצעים, בתחילה הם נושאים חן" אולם הניסיון המתמשך מגלה שסוגי יופי אלה "מנוגדים לביטוי יאה של ההיגיון או היפעלות הנפש" (שם. עמ' 20). סוגי יופי נחותים אינם עומדים במבחן הזמן, מפני שאינם מתאימים לתבניות היסוד, אלא למשהו אחר, מקרי וחולף. אי התאמתם המספקת לתבניות היסוד של השכל והרגש, חזקה שתתגלה בהתנסות הממושכת עמם. ואז "הם חדלים לקסום לטעם ולבסוף נדחים בבוז" (שם, שם).
הוויכוחים והניגודים שבטעם, מניח יום, מוכרעים על ידי כוח ההיסטוריה המשמר את גדולתם של האובייקטים בעלי הערך הגבוה באמת. כלומר: אלה המבטאים בצורה הטובה ביותר את תבניות היסוד של נפש האדם.
תהפוכות וקלקלות חברתיות עשויות "לזכות משורר או נואם גרוע בתהילה ארעית (שם,  עמ' 14), אך כאשר תיבחנה יצירותיהם על ידי זרים או על-ידי הדורות הבאים,  המשוחררים מהדעות הקדומות של אותו פרק זמן, או מהשפעת האוטוריטה בחברה מסוימת", כך טוען יום, יתגלה הערך האמיתי של היצירות. קסמה של השירה הבינונית והגרועה יילך ויתפוגג, ואילו יצירותיו של הגאון האמיתי "יאריכו ימים ושמן יצא למרחוק" (שם. שם). יום מניח, אם כן, שהדברים המפריעים לראות את גדולת היצירה הטובה על ידי בני תקופתה, הם כולם שליליים: דעות קדומות, צרות עין, קוצר ראייה וכיוצא באלה.
הרעיון שהזר, החיצוני לתרבות או לתקופה שבה צומחת היצירה מושא ההערצה, הוא זה המוסמך לשפוט אותה נכוחה, הוא רעיון שיש בו משום הטעייה. הזר מביא איתו את דעותיו הקדומות שלו, שאפשר שהן שונות מאלה של בני תקופתה של היצירה, אך הן דעות קדומות לא פחות משל קודמיו.
הרעיון שהזר, החיצוני לתרבות או לתקופה שבה צומחת היצירה מושא ההערצה, הוא זה המוסמך לשפוט אותה נכוחה, הוא רעיון שיש בו משום הטעייה. הזר מביא איתו את דעותיו הקדומות שלו, שאפשר שהן שונות מאלה של בני תקופתה של היצירה, אך הן דעות קדומות לא פחות משל קודמיו.
יום טוען. שיצירותיו של הגאון האמיתי, ככל ש"יאריכו ימים ושמן ייצא למרחוק. כך תהא ההערצה שיזכה לה כנה יותר" ( שם. עמ' 14). אלא שיום אינו נותן דעתו על כך, כי דווקא הקלאסיקה, זו שמאריכה ימים בחיי תרבות כלשהי, זוכה לעתים קרובות להערצה מכוח האוטוריטה המלווה אותה, מכוח המוסכמה שזו קלאסיקה, ולא מכוח הוקרה כנה. הציבור ברובו נוטה להצטרף לקביעות המומחים, כדי שלא להיחשב לבור וסר טעם. לעומת זאת, יש תכונות שרק בן-התקופה, זה הדובר אותה שפה על גווניה המיוחדים ומכיר היטב את הסביבה התרבותית שבה צומחת היצירה, עשוי לעמוד עליהן. מה הן, אפוא, התכונות החשובות יותר, אלה שבן-התקופה יודע או אלה שהזר רגיש להן?
יום פונה לשירת הומרוס מתוך הנחה, שערכה של שירה זו אינו שנוי במחלוקת ואי אפשר שיהיה שנוי במחלוקת. שירת הומרוס מוצגת על ידי  יום כדוגמה מובהקת לקלאסיקה הגוברת על הבדלים וניגודי טעם בתקופות שונות. "אותו הומרוס", כותב יום,  "שגרם עונג לציבור באתונה וברומא לפני כאלפיים שנה, עודנו מושא להערצה בפריס ובלונדון. כל חליפות ותמורות האקלים, השלטון, הדת והשפה, ידן קצרה מהאפיל על תהילתו".(עמ' 14).
יום רואה בכך הוכחה לקיומו של יופי אמיתי ולכוחו של הזמן הבוחן ומאשר את ערכם האמיתי של הדברים, אך גם בעניין זה מתעלם יום ממורכבות הסוגייה ואין הוא נותן דעתו על כך, שגם משפט ההיסטוריה נתון לפרשוניות שונות.
"אותו הומרוס", כותב יום, "האומנם זהו אותו הומרוס? האומנים קהל הקוראי םבן זמנו של יום בפריז ובלונדון, הקורא את שירת הומרוס בובאנגלית בשפת המקור, כאלפיים שנה לאחר שנכתבה, מבין אותה בדיוק באותו אופן שהבינו אותו סוקרטיס ואיאון? ומיהוא קהל קוראים זהב? בוודאי אין זה המון העם, שאיננו יכול לקרוא את הומרוס בשפתו המקורית, וספק אם יטרח לקרוא אותו בתרגום, (כי אז בוודאי אין זה בדיוק אותו הומרוס). חליפות הזמני םבוודאי השפיעו על האון בו מובנת, מתפרשת ומוערכת שירתו של הומרוס, וכפי שיום עצמו העיד בפתח חיבורו, העובדה שהכול משבחים את הומרוס, אם אמנם זו עובדה – אין משמעה אחידות דעים בדבר הטעמים לשבח.
ומה הוא מבחנו של הזמן? מעריציו וקוראיו הנלהבים של הומרוס למעלה מאלפיים שנה אחרי תקופתו אינם אלא מיעוט זעום. תוכנית הלימודים בספרות עשויה לכפות על התלמידים קריא בשירי הומרוס, אך אין היא יכולה לכפות עליהם לחבב אותה ולמצוא בה את אשר הם מחפשים בשירה בת זמנם.
יום מאמץ את ערכיו שלו כערכים מוחלטים, ומערב  את הדיון המושגי בעמדתו הערכית. מתוך כך הוא מתאר את הקורא כ"יצירה פראית וחסרת שחר" (שם, עמ' 9), למרות שגם יצירה זו עמדה, בלי ספק, במבחן זמן ממושך למדי בתרבות שבה אין היא מקובלת, וסביר להניח, כי מספר קוראי הקוראן היום עולה על מספרם של קוראי הומרוס.
אם אפשר שמבחן הזמן אינו אמין, (כמו מקרה הקוראן לטעמו של יום), כי אז עלינו לבקש מבחן אחר, הבוחן את מבחן הזמן וקובע מתי הוא אמין ומתי אינו אמין. כפשר, כמדומני, להצביע על כמה וכמה אמונות ומנהגים עתיקי יומין, שהשתמרו במשך מאות שנים. אם כי, לטעמם של רבים, ראוי היה שלא ישתמרו.
בדיאלוג היפיאס רבא   משוחחים סוקרס והיפיאס בהשוואה שבין אמני הדורות השונים. סוקרטס אומר להיפיאס:
אילו ביאס קם בינינו לתחייה, היפיאס, היו צוחקים לו אילו ביקש להשתוות לכם, כשם שהפסלים אומרים על דדאלוס שאילו נולד היום, ויצר אותן יצירות שבזכותן נתפרסם שמו, הוא היה לצחוק (שם, עמ' 171).
עונה לו על כך היפיאס:
כדבריך כן הוא, סוקרטס. אף על פי כן רגיל אני לחלוק לראשונים אשר קדמו לנו שבח גדול ורב. יותר משלבני דורנו, שכן נזהר אני מפני קנאתם של החיים, וגם ירא מפני זעמם של המתים (שם, שם).
מבחן הזמן מגלה לנו לא את ערכו האמיתי של מושא השיפוט אלא את גורלו ההיסטורי וצירופי הנסיבות והכוחות החברתיים שאיפשרו לו לשרוד בתודעה התרבותית. אולם העובדה שיצירה כלשהי או מסורת כלשהי שורדת, אינה מעידה על כך, שהדורות השונים מבינים אותה באותו אופן. או שהגורמים להישרדותה הם תמיד אותם גורמים. בין השורדים אפשר למצוא ביטוי למגמות סותרות ולערכים שונים. עד כי ספק אם אפשר להצביע על כללי טעם המשותפים להם. כמו כן, רוב היצירות שנחשבות כיום לקלאסיקה ונראה כאילו עברו את מבחן הזמן, היו יצירות נערצות גם על בני תקופתם. דבר זה יש בו להעיד על כוחה של הירושה שמעביר - דור אחד למשנהו. יותר מאשר על מבחן הזמן הקובע את גורלן באופן מסתורי.
המבקש הוכחות מתוך ההיסטוריה של האמנות, או מתוך ההיסטוריה של הטעם בתרבות מסוימת, עשוי למצוא דוגמות שונות ומנוגדות, וספק אם ימצא קו עקבי כלשהו שיחזק את הטענה בדבר כוח שיפוטם של המומחים, מבחן הזמן,. או ערכם הקבוע של הדברים הטובים באמת, .אין להסיק מביקורת זו. שאין מקום למומחיות בתחום האמנות ותחום הטעם בכללו, שאין ללמוד דבר ממבחן הזמן. הביקורת מכוונת לסייג את מסקנותיו הנמרצות של יום, ולהגדיר המומחיות ותוקפה (המוגבל) באופן שונה.
למה מומחה המומחה?
בשיפוט האמנותי יש להבחין בין שני רבדים ערכיים:
1  ערך החומרים מהם נבנית היצירה;
2. ערך המוצר המוגמר.
טענתי היא, כי למומחיות ולמבחן הזמן יש ערך ישיר בהיכרות עם חומרי היצירה. יש להם אף השפעה משמעותית על תפיסת ערכו של המוצר המוגמר,  אך אין להם תוקף כללי והכרחי בקביעת ערכה של יצירת האמנות.
החומרים מהם נבנית יצירת אמנות לקוחים מתחומי החיים השונים: צבעים. קולות. מקצבים. שפה, חוויות רגשות. רעיונות, אמונות, משאלות, אירועים היסטוריים. יצירות אמנות קודמות, סמלים תרבותיים וכיוצא באלה. למרכיבים אלה תכונות שונות וערכים שונים אותם הם מביאים אל היצירה.
למשל. ברומן נמצא על-פי-רוב, שילוב של חומרים לשוניים עם היבטים פסיכולוגיים. חוויות, אירועים היסטוריים, אידיאולוגיות, תפיסות מוסריות ועוד. חומרים מעין אלה, מהם גלויים לעין ומהם מובלעים או נרמזים, מאורגנים ברומן לכדי אובייקט אחד.
ערכה של היצירה המוגמרת איננו נגזר באופן ישיר מערכם של חומריה. לעתים חומרים בעלי ערך גבוה מצטרפים ליצירה בעלת-ערך נמוך, ולעתים חומרים נמוכים מכוננים יצירה בעלת ערך גבוה.
למרות שאין גזירה ישירה, או שקלול פשוט של ערכך החומרים על מכלול תכונותיהם, יש להכרת תכונות אלה והקשרם החוץ-אמנותי השפעה על האופן בו מתרשם הצופה מן היצירה.
הקורא שיר בשפה שאינו שולט בה, ומתקשה להבין מלים אחדות או דימויים אחדים, עשוי להתרשם מן השיר באופן  מסוים. אותו קורא, כשהוא בעל מיומנות טובה יותר בשפת השיר, יקרא את השיר אחרת וממילא יעריך אותו אחרת. 
המומחה הוא זה המכיר היטב את חומרי היצירה ויכול להסב את תשומת לב הצופים לתכונות שונות שלה, ולערכיהן של תכונות אלה בהקשרן החוץ-אמנותי.
המומחה המכיר מספר רב של יצירות אמנות מאותו סוג, או כאלה העוסקות באותו נושא, עשוי להסב את תשומת הלב אל המשותף ליצירה שלפנינו עם יצירות אחרות, כמו גם אל המיוחד והחדש שבה.
מתוך מיומנות וידיעה רחבה של יצירות אמנות, כך אנו מאמינים, מתפתחת גם הרגישות להבחנות במה שצופה בלתי מיומן איננו מבחין בו בדרך כלל. ובכל זאת, אין שיפוטו של המומחה בענייני אמנות בעל תוקף כללי ומחייב בכל מקרה, כפי ששיפוטו של שופט בבית-משפט - גם אם הוא בעל תוקף על-פי החוק - איננו בהכרח השיפוט המתקבל על הכול, ואפשר לערער עליו.
השיפוט האמנותי, כמו שיפוט משפטי, הוא בבחינת פסק-דין על ערכו ומעמדו של מכלול מורכב. מורכבות זו אינה נתפסת על-ידי כל הצופים באותו אופן, ותשומת הלב לפרטיה איננה מחולקת בין כל הצופים באופן שווה. להבדלים אלה יש השפעה על תפיסת המכלול, והתוצאות של השפעה זו באים לידי ביטוי בהבדלי הטעם של המומחים עצמם ובוויכוחים שהם מנהלים ביניהם לבין עצמם.
לעמדותיהם של המומחים יש השפעה ניכרת על הדיון הציבורי ועל עיצוב תפיסות תרבותיות, ואלה משפיעים גם על עמדתו של הפרט. משפיעים, אך לא בהכרח קובעים אותה. ההבדל בין השניים הוא משמעותי. מומחה אינו קובע איזה יין יהיה לי טעים יותר, אך הוא עשוי להשפיע עלי לבדוק את היין המומלץ על-ידיו, ולשים לב לתכונות אותן הוא מציין כחשובות. מתוך תשומת לב להמלצתו של המומחה אני עשויה ללמוד הרבה על יינות, על תרבות היין ומתוך כך על היבטים מסוימים של התרבות בכללה. טעמי ודאי יושפע מלימוד זה, ויכולתי להבחין בדקויות ולתת דעתי על פרטים שקודם לכן נעלמו מעיני -  ודאי תשתפר.
המומחה האמנותי עשוי ללמד אותנו רבות, הן על המיוחד ליצירות מסוימות, הן על ההתפתחות ההיסטורית של סוגה זו או אחרת, והן על התרבות שבה צמחה אמנות זו. ידע מעין זה, גם אם אינו קובע באופן ישיר את הטעם האישי, הוא חיוני לצופה כשותף לתרבות בה הוא חי. ידע כזה הוא חלק מידיעת התרבות בה אנו חיים, על ערכיה ותנודותיה.
זוהי גם עדותו של מבחן הזמן. אין מבחן זה מעניק את הציון הסופי ליצירה מסוימת, אך הוא מגלה בה תכונות ורבדים שניתן לגלותם רק מתוך המהלכים ההיסטוריים-התרבותיים שעוברת היצירה. אלה מוסיפים על תכונותיה המקוריות, או מחסרים מהן.
לפיכך ייתכן שהערכת  היצירה על-ידי בני תקופתה תהיה שונה מהערכתם של בני הדורות הבאים. אולם תהליך זה של 'חיבור' ו'חיסור' איננו מגיע למיצויו בזמן  מסוים. בכל עת נבחנת היצירה על-פי יחסיה עם הערכים של התרבות הנוכחית, ומבחן זה משנה במשהו את מעמדה, את משמעויותיה ואפילו את התכונות המתגלות בה.
 המלצות המומחים ומבחן הזמן הם כלים חיוניים בעיצוב התרבות, ביצירת התנאים למפעלים תרבותיים משותפים ולשפה משותפת. העובדה שאין באלה כדי לקבוע תוקף כללי והכרחי המחייב את הכול, אינה מורידה מערכם וחשיבות תרומתם לעיצוב חיי התרבות המשותפים.