אריאל הירשפלד / דרמה במוזיקה

באך - קול היחיד

סרבנד מתוך הסוויטה בדו-מינור לצ'לו סולו
המאזין לצ'לו המנגן את המחול הספרדי האיטי והאצילי הנקרא סרבנד, חש בסיום היצירה מעין היחלצות רגשית פתאומית, כמו בסיום טרגדיה. הסרבנד מסתיים בקתרזיס משחרר.

רק לעתים רחוקות אנו שומעים מוסיקה לכלי בודד ללא ליווי. אנו רגילים אמנם לשמוע מוסיקה לפסנתר סולו, אבל קשה לומר על הפסנתר שהוא "כלי ללא ליווי". לפסנתר יכולת להשמיע כמה צלילים בבת אחת, וכך הוא נשמע תמיד ככמה כלים יחד, לפעמים, כביצירותיהם של בטהובן, שופן או ברהמס, הוא נשמע כתזמורת שלמה.
אין זו רק שאלה של הרגל. המוסיקה נתפסת כאמנות הצרוף של הצלילים, ואנו קשובים לפלא הצרוף הזה, כאילו הוא עיקרה של המוסיקה. יותר מכך: ההרמוניה, סוד הצרוף היפה בין הצלילים, נתפסת כמה שמבדיל מוסיקה מרעש -ממצב הקולות בעולם שאינו אמנות. הצליל הבודד נשמע לעתים, גם בעולם, לא כרעש, משום שאין צליל נוסף שיחשוף את אי הסדר שבעולם. ציוץ ציפור, צפירה, הם קולות מובחנים ונעימים מאוד לפעמים, אבל הזיקה בינם לבין העולם -הימצאם בתוך ערב רב של חריקות, איוושות, צעקות, רשרושים - עושה אותם לחלק מרעש אחד.
אבל בהקשבה זהירה לקול בודד, גם חסר ליווי (קול אדם, כינור, חליל), נגלה שיש בו סדר והרמוניה, לא רק משום יופיו של הצליל, אלא משום שגם למוסיקה של הקול הבודד, המלודיה, יש הרמוניה. יש לָה, בתוכה, זיקה לקולות נוספים המרומזים על ידה, מובלעים בה ופועלים בתוכה.
סרבנד - מחול ספרדי אטי ונאצל המאופיין בצעידה מתונה ובהשתחוויה. כתוב במשקל משולש.


ההקשבה לסרבנד לצ'לו סולו, תגלה זאת באורח מרהיב, והיא תשמש כאן ככלי לחידוד ההקשבה.
באך הלחין כמה יצירות לכלי ללא ליווי: שש לכינור ושש לצ'לו, ומתוך מעשיו מובן כי הוא היה מודע מאוד לשאלת "הרב קוליות". כלומר: למרות שהכלי שכתב לו הוא כלי חד-קולי מובהק, הוא אילץ אותו להישמע, פעמים רבות, ככלי רב-קולי.
קטעים רבים ביצירות הללו לכינור ולצ'לו כתובים כך שיש לנגנם על שניים או שלושה מיתרים בבת אחת -כך שיישמעו כשניים או שלושה כלים. בימיו של באך הייתה קשת הכינור והצ'לו רפויה יותר ודומה יותר לקשת מלחמתית -כך שניתן היה לכופף את שערותיה כדי שיעטפו שנים, שלושה ואפילו ארבעה מיתרים בבת אחת. אבל הקטע שנשמע כאן אינו מנצל את היכולת הזאת "להכפיל" את הכלי. הוא כתוב לקול אחד, מתחילתו ועד סופו.
באך לא הועיד את הסוויטות שחיבר לריקוד ממשי. לגביו היו המחולות הללו מקצבים ו"מצבי רוח" שונים: הג'יג - עליז ועממי. הקוראנט מתון יותר, הסרבנד – איטי ורציני

הקטע הזה נטול מיצירה בצורת "סוויטה" שהיא רצף מחולות. מחולות אלה שימשו במשך מאות שנים כמחולות עם ומחולות חצר והם נאספו מכל רחבי אירופה. מחול הסרבנד , למשל, הוא מחול ספרדי איטי ונאצל העשוי צעידה איטית והשתחוויה בלבד.
באך לא הועיד את הסוויטות האלה, לכינור ולצ'לו, לריקוד ממשי. לגביו היו המחולות הללו צורות בלבד. מקצבים ומהירויות וגם מסורת סגנונית. כל מחול שמר על אופי משלו ומעין מצב רוח משלו. הג'יג למשל, כתוב ב -3/8 מהירות והוא עליז ועממי. הקוראנט כתוב באותו מקצב, אך הוא מתון יותר, חמור וטקסי יותר.
הסרבנד גם הוא כתוב במשקל משולש - שלושה רבעים בתיבה, אך הוא האיטי והרציני בין המחולות. הסרבנד הפך מעין סמל של רצינות, אפילו קדרות. בסוויטות של באך (גם אלה הכתובות לתזמורת) הוא מוכר כפרק האיטי, הרציני ביותר, לעתים עצוב ממש.
סוויטה – רצף של מוסיקה למחולות-עם ומחולות חצר, שנרקדו בכל רחבי אירופה.

הסרבנד שלפנינו עשוי כולו מוטיב אחד בן חמישה צלילים:

הסבר לתווים: חמשת הצלילים המרכיבים את המוטיב של הסרבנד לבאך: סול, מיb, דו, מי b, לה b.
באך הפך את חמשת הצלילים האלה לדרמה בזעיר אנפין: השומע חש מתוכם את הסולם שבו הם כתובים: דּוֹ מינור, והוא מצפה שהצליל דּוֹ (הרביעי) יתבלט ויהווה מעין סיום ומנוחה. אבל באך מפר את הציפייה: הצליל הארוך, המסיים, הוא צליל אחר (לָה) שאינו שייך לצלילים החשובים ביותר בסולם (שהם ה"אקורד" שלו - דּוֹ, מי b, סול). המוטיב מתחיל אמנם בשני צלילים השייכים לו (סול, מי) ומגיע גם לדו (הרביעי), אבל הדו הזה נמצא במקום "רופף" מאוד, לפני הצליל הארוך שהוא הסיום של המוטיב.

סידור צלילים ברצף היררכי
כאן יש להעיר משהו על סדר הצלילים בתיבה המוסיקלית: הם מסודרים ברצף היררכי וכך הם מנוגנים: בתיבה בעלת שלוש יחידות (3/4, 3/8 וכו'), הראשון חשוב ומוטעם ביותר, השני פחות והשלישי עוד פחות. בתיבה בעלת ארבע יחידות (4/4, 8/8 וכו') הסדר מסורג: הראשון מוטעם ביותר, השלישי מעט פחות, השני עוד פחות והרביעי הכי פחות. יותר מכך: אם מפצלים את היחידות (כפי שנעשה בסרבנד ), אזי הצליל המפוצל הוא הפחות מוטעם.
הנובע מכך הוא שהדו בפתיחת הסרבנד הוא הפחות חשוב בתיבה וחולפים עליו ביעף, ומוחש מאוד לשומע שיש להמשיך ולשמוע כיצד יתפתח המוטיב בתיבות הבאות עד שיגיע לסיומו המספק בדו "משכנע". באך אינו מכזיב: בסוף התיבה הרביעית מגיע הדו המיוחל, מנוגן במיתר הנמוך ביותר של הצ'לו, בצליל מהדהד ועמוק. נקשיב עכשיו לארבע התיבות הללו ונבחין איך, בזעיר אנפין, נבנה כאן עולם שלם:

הסבר לתווים: ארבע התיבות המרכיבות את נושא הסרבנד
קל לחוש כי המוטיב חוזר בצורתו ארבע פעמים: בתחילה הוא עולה ובסיום הוא חוזר אל הגובה בו התחיל, עד הנפילה אל הצליל העמוק האחרון. זוהי סקוונצה (מעקובת): חזרה
סֶקְוֶונְצָה – חזרה על מוטיב מוסיקלי ברצף, ובכל פעם בגובה שונה.

על מוטיב בגבהים שונים. בפעם השלישית משנה באך את המוטיב: הצליל החמישי מתפצל לשניים והמוטיב הופך לבעל שישה צלילים. אמנם הפיצול הוא על אותו תו עצמו בגובה שונה (אוקטבה), אבל הגיוון שבכך מספיק כדי שנחוש שכאן, לקראת הסיום, התרחשה לרגע זרימה אחרת, שוטפת, המבטלת את התו הארוך של המוטיב.
מכאן ואילך השומע נעשה קשוב להבדל הזה שבין התנועה השוטפת לבין התנועה הנעצרת ומודע למעין עימות בין התנועות הללו. בהמשכו של הסרבנד, בשלוש התיבות הבאות, ממשיך באך דווקא את הצורה השוטפת הזו של המוטיב -כאילו לקח את היוצא דופן והפך אותו לכלל. בתיבה הרביעית של הווריאציה של המוטיב הראשון, מופיע תו אחד ארוך מאוד, על פני תיבה שלימה, הסוגר את החטיבה הראשונה של הסרבנד .
באך מלמד את מאזיניו להקשיב לצליל הבודד, לקונפליקט הדרמטי הנוצר במעבר מצליל לצליל, לדרמה של המעבר מעצירה לתנועה.

כאן, באורח הפשוט, אך גם החידתי ביותר, נשמע צליל אחד, עירום וחשוף, כאילו יש לו הרמוניה: יש לו עולם שלם. כל מי שינסה לשמוע את הצלילים דּוֹ או מי b בבידודם, יגלה שאין להם הרמוניה, אין להם "עולם".
מה אם כן ההבדל? ההבדל נעוץ במלודיה שהיא, תמיד, חלק מעולם הרמוני, כי המלודיה נענית לחוקיות, והחוקיות יוצרת ארגון וסדר ההכרחיים לכל הרמוניה. המלודיה היא לפיכך פתח הכניסה אל ההרמוניה.


דרמה בין שני כוחות
באך יצר כאן, בזעיר אנפין, דרמה בין שני כוחות שונים: הצלילים השוטפים מול הצלילים הארוכים, הנחים, ובין הסולמות השונים -המינור והמָז’וֹר. באך מלמד את מאזיניו, בעזרת הפרק הזה, להקשיב לצליל הבודד, לקונפליקט הדרמטי הנוצר במעבר מצליל לצליל, לדרמה של המעבר מעצירה לתנועה.
המאזין לקטע הזה הופך למודע באורח חריף מאוד לטונאליות של המוסיקה, לצליל היסודי, דּוֹ, החשוב, המכריע, שבזיקה אליו נעשה הכל. ולכן, כל תיבה וכל חלק של תיבה הוא חיפוש, פילוס דרך לקראת האפשרות להגיע אל הצליל היסודי.
כאן כבר שמנו לב כי החטיבה הראשונה של הסרבנד עשויה שמונה תיבות: ארבע מול ארבע. החטיבה השנייה של הסרבנד עשויה שתים עשרה תיבות. כל מי שהכיר את החטיבה הראשונה יגלה בקלות מה נעשה בחטיבה השנייה: המוטיב בן ארבע התיבות מופיע בה כצורתו בדיוק בפתיחה, אך בהרמוניה שונה מאוד, מוזרה וקודרת. הבהירות שהושגה בסיום הקודם נזנחה, והמוטיב המוכר נשמע כאילו נמתח ועוות. עכשיו הוא גם נפרש על פני מרחב צלילים גדול מאוד, עד שבתיבה השלישית (על סף הסיום "הקטן", או מה שנהוג לכנות "הסיום המדומה". הוא מכיל יותר משתי אוקטבות:

הסבר לתווים: המוטיב העיקרי של הסרבנד כולל כאן יותר משתי אוקטבות
כאן עולה לפני השטח ממד נוסף, שהורגש גם קודם ברקע המוסיקה: הגובה והעומק. הצ'לו הופך כאן למרחב שיש לו עומק וגבהים, והמעבר ביניהם יוצר פרספקטיבה מדומינת של חלל. המוטיב המתפרק לגבהים השונים (רגיסטרים) יוצר התמצאות בחלל: התנועה שלו מובנת כנסיקה, נחיתה, עליה, קפיצה. באך גילה כך למאזיניו שהכלי הבודד, גם בלי ליווי, הוא עולם שלם. ה"נמוך" וה"גבוה" הם לא רק צלילים בעלי גוון שונה, אלא סמלים תרבותיים שאי אפשר להינתק מהם. הנמוך, הוא גם חשוך, עמוק. הגבוה הוא גם מואר, שמימי. הצ'לו, בחלק השני של הסרבנד, נשמע יותר ויותר כשני כלים (לפחות), לא מפני שיש בו שני קולות, אלא משום שיש בו פנים שונים וממדים שונים.

השיא הדרמטי
המשכה של החטיבה השניה מפר את ציפייתנו לשמוע עוד מִבְנה סימטרי של ארבע מול ארבע תיבות. מכאן ואילך - לאורך שמונה תיבות - מפתח באך את החלק השני של החטיבה הראשונה: אותו חיפוש ואותה תעייה שהובילה אז למי b הבהיר, מוביל כאן, בסיבוך רב יותר, לתיבה האחרונה, שכולה דּוֹ (האקורד של דּוֹ מינור).
תיבה – יחידת משקל של המוסיקה, הקובעת את יחידות הזמן הבונות את הפרק המוסיקלי.

החלק הזה, בן שמונה התיבות, הוא השיא הדרמטי של הקטע כולו. החיפוש נעשה מכאיב ממש, צלילים זרים ומפריעים נכנסים אליו ומוחשים בעליל כמכשולים בדרך אל הסולם המיוחל.
גם התנועה במרחב של הכלי מגיעה כאן אל שיאה: הצלילים הגבוהים ביותר של הפרק נמצאים באמצע המהלך בדיוק: בתיבה החמישית:



הסבר לתווים: שמונה התיבות האחרונות של הסרבנד; ארבע תיבות מובילות אל השיא (התיבה החמישית) וארבע מובילות ממנו אל הסיום.
מכאן באה ירידה הדרגתית אל הסיום. שתי התיבות האחרונות הן דרמה בפני עצמה: התיבה הלפני אחרונה מביאה רגע הדומה לגמרי לתיבה הרביעית שבפתיחה, זו שאז סיימה את המוטיב, אלא שתוויה האחרונים, במקום להביא את דּוֹ, מביאים את הצלילים המובילים אליו, סול וסי, ורק עכשיו בא דּוֹ, באותו מוטיב כבפתיחה, אבל בהיפוך מפתיע: מלמטה למעלה. מן הדו הנמוך ביותר אל הדו הגבוה. זהו צליל הסיום, וכאן ההפרה החד-פעמית הזאת, שבה צליל המנוחה הוא גבוה ולא נמוך, פועלת פעולה מדהימה. הכל כביכול נפתר פתאום, מזדכך ומתבהר, רק משום שהוא נוסק ונשאר בגובה, במישור העליון של המרחב הצלילי.
ההרמוניה, אותו צד תיאורטי כביכול, של המוסיקה, היא גם הצד הרגשי ביותר שלה, שעמו מזדהה המאזין בלא יודעין.

באך סיים את הסרבנד בקתרזיס. אין זה רק היפוך בתנועה ובצורה, אלא היחלצות רגשית פתאומית, מעין שחרור: מין פתרון שנמצא או מחסום שהוסר. הביטויים הללו, מילוליים ככל שיהיו, אינם שפה זרה לשפתה של המוסיקה. קדרותו של הסולם בו כתוב הסרבנד, וההפרעות בדרך אל הסולם היסודי, הדו, מוחשות היטב כמתחים רגשיים וכהפרעות של ציפייה. ההרמוניה, אותו צד תיאורטי כביכול, חוקי, מופשט, של המוסיקה, היא גם הצד הרגשי ביותר שלה, שעמו מזדהה המאזין בלא יודעין. המאזין חש את החוקיות הזו ואת הסמליות העמוקה של הגבוה והנמוך, ועובר עם המוסיקה את נתיבי החיפוש של הצליל המיוחל, עולה ויורד עמה במרחביה.
קתרזיס - זיכוך, היטהרות. תכליתה של הטרגדיה (על פי אריסטו).

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.