מוף ומוריס

ההצגה הועלתה לראשונה
על ידי זהר יעקובסון ורמי אלדר
כתיבה ובימוי׃ יענקל׳ה יעקובסון
מוזיקה׃ רמי בר דוד
תפאורה׃ לילי בן נחשון
תלבושות׃ מירב נתנאל ד־נון
תאורה׃ חני ורדי
תנועה׃ ארז שפריר
משחק׃ אוהד שחר,
ארז שפריר/ ערן בן ז־אב

  
    "אין דבר כזה, הצגה לילדים" אומר יענקלה יעקובסון,יוצר ההצגה 'מוף ומוריס'. "הצגת ילדים אמורה לגעת במשהו שנשאר גם בנו מילדות, ואנחנו רוצים שיגעו בו". הצגת ילדים טובה אמורה, אם כן, להיות נגישה לילדים, אך מעניינת גם למבוגרים. ואכן,"מוף ומוריס" היא הצגה עתירת דמיון ומשעשעת. אך במה היא עוסקת בעצם,  ואיך נדבר עליה עם ילדים?
 בחשיבתם של ילדים יש ממד סמלי עמוק, ויש להיזהר מלראות אותה כפשטנית. חשוב לעודד את הילד לדבר על מה שמעניין אותו בהצגה. אבל על מנת שיתקיים דיאלוג ממשי, חשוב למצוא דרך לדבר גם על מה שמעניין אותנו עצמנו. כאשר אנו מדברים עם ילדים, עלינו להיות מודעים בו-בזמן לכך שמדובר בצורות חשיבה שונות (למשל, חשיבה בדימויים מול חשיבה אנליטית), ולתת להן להפרות זו את זו. לעיתים זהו אתגר לא פשוט.

 אתה לא מדבר, אני לא שומע
    מוריס הוא פסיכולוג ילדים במקצועו, והוא אדם בודד למדי: חייו החברתיים מצומצמים, פחות או יותר, לפגישות טיפוליות עם ילדים,  ופלישותיה של אימו אל דירתו.  יום בהיר אחד, קורה דבר לא צפוי.  מוף, כלב המחמד של מוריס, פונה אליו ומדבר: "אתה לא יודע כמה זמן אני מנסה לדבר אליך, מוריס", הוא אומר. מה מרענן השיח המוזר הזה על רקע כל היתר! אבל מוריס,  איש המציאות, אוטם מיד את אזניו.
    מדוע מוריס נבהל כל כך? האם רק מפני שכלבים אינם אמורים לדבר? ואולי – מפני שקצת מפחיד להתוודע מחדש למי שחשבת שאתה יודע עליו הכל? ואולי הוא נבהל גם מפני שסוף סוף מדבר אתו מישהו באמת?
    הנושא, אם כן, הוא שבירת מחיצות: מפגש בין שני עולמות. והמפגש הזה מזכיר, בין השאר, יחסי הורים וילדים.

זהות מול תפקיד
    מוריס מראה למוף תצלום של אחיו הכלבלבים, ומוף הנרגש מבקש את עזרתו למצוא את אחיו האבודים. שתי הדמויות מבקשות קשר, אבל מוף מחפש גם את זהותו, צורך אנושי מובהק וייחודי. הוא רוצה לדעת מי הוא. ואת החיפוש האנושי הזה הוא מתחיל מן  השורשים – מחיפוש אחיו האבודים.
    מוף מצייר לעצמו את המפגש המקווה בצבעים מרהיבים, אולם נכונה לו אכזבה. בניגוד למוף עצמו, לכל אחד מהאחים יש זהות מגובשת כביכול, "תפקיד" כלבי ברור בחייו: האחת דוגמנית, האחר כלב שמירה, וכיוצא באלה.  אלא שהתפקיד הזה בדרך כלל ברור להם יותר מדי. למעשה, מרבית הדמויות בהצגה (מטופליו של מוריס, האם וחברתו של מוריס, רוב אחיו של מוף) מקובעות בתוך תפקיד או דפוס התנהגות מסוים, ומגיבות לסובב אותן באופן אוטומטי: נדמה שתפקידן החברתי (או המגננות הפסיכולוגיות שלהן) השתלטו על זהותן.  אולי משום כך דמויות אלה גם אינן מסוגלות ליצור שיח ממשי עם זולתן.
  רק עם מוריס, ועם אחיו חסר הבית – זה שהתנתק מכל המסגרות - מצליח מוף ליצור קשר אמיתי.   השיח  האמיתי הזה מתחולל ברגעים שבהם הדמויות מצליחות להשעות את "תפקידן", ו מרגישות חופשיות להיות הן עצמן.

חירות ומשחקי כוח
   רוב הדמויות בהצגה עסוקות בשליטה או בציות. בקצה האחד נמצאות האם והחברה השתלטניות, ושם גם נמצא כלב השמירה המזרה אימה על סביבתו, כששלשלת קשורה לצווארו. בקצה האחר נמצאים כלב הנחייה וכלב האילוף הצייתניים, וכן הכלבה הדוגמנית, המשועבדת למצלמות. גם היחסים בין מוף ומוריס מבוססים בתחילה על מידרג ברור של שליטה ונשלטות.  כאשר מוף מתחיל לדבר מתערער המידרג הזה, וזו אחת הסיבות לבהלה של מוריס (אחד המבקרים בעיתונות העיר שבנקודה זו בהצגה המבוגרים על כסאותיהם באי נוחות). מדוע מובלט כל-כך בהצגה נושא השליטה? ייתכן שהוא קשור בנושא הזהות: גיבוש זהות  כרוך בין השאר בהגדרת סמכויות. ואצל רוב  הדמויות סמכות מיתרגמת לכוחנות. כלומר, כוח שהואצל לצורך מימוש של תפקיד, הופך בעיניהן לכוח לשמו.
     אולם גם החירות מכל סמכות -יש לה מחיר. אנחנו רואים זאת בדמותו של הכלב חסר-הבית, דייר הרחוב, החי בבדידות וניזון משיירים.

לחזור אל הירח
דומה שחירות שלמה יש רק לזאב האגדי מן הירח. הוא מופיע ברגעי אובדן הדרך: גא ופתייני, במעיל פרווה צחור, הוא מחולל בתוך עיגול של אור ומזמין את מוף אל עולמו הנסתר של הירח. מיהו הזאב הזה ולאן הוא מזמין את מוף? האם זו מנוסה אל הפנטזיה -  או אולי זו התגלות של אמת פנימית, ברגע של משבר? וכיצד מבינים זאת ילדים? מעניין לשאול את הילדים מה הם חושבים על הזאב מהירח, איך הם מדמיינים את עולם הירח, ומה יקרה בסוף לדעתם.
     זאב הירח, אם כן, הוא היחיד המשוחרר מפירמידת הכוחות. ואילו חירות שאינה פרי פנטזיה או בדידות ונידחות, טמונה אולי ברגעי החסד שבהם נוצר דיאלוג אמיתי בין הדמויות. "מוף ומוריס" מספר על  חיפוש אחר זהות, ועל חיפוש אחרי קשר, ולכן, גם  על הזיקה שבין גיבוש זהות, לבין היכולת ליצור קשר. הסיום נותר פתוח -  כנראה מפני שההצגה כולה עוסקת בשאלות שלעולם אין להן תשובה אחת ומלאה. 

מעט המחזיק את המרובה
בהצגה זו משתתפות דמויות רבות, אך על הבמה פועלים שני שחקנים בלבד. השניים פושטים ולובשים  צורה בלי הרף, אם כי הם חוזרים בכל פעם לגלם את שתי הדמויות הראשיות. בהצגות כאלה, כושר ההשתנות של השחקנים הוא חלק מהקסם.
    חלק מהדמויות בהצגה הן מורכבות, וחלקן שטוחות יותר, ומבוססות על הדגשת תכונה אחת מסוימת באופן קומי, ואף גרוטסקי. כדברי יעקובסון, "ההצגה מתחילה כתאטרון סיפור. כאשר אתה מספר סיפור אתה מציג את הדמויות, אבל אתה לא יכול להיכנס לפרטי פרטים; כולם מבינים שהשחקן שמגלם עכשיו את דמות האח, הוא מי שגילם קודם לכן את הפסיכולוג. לכן,  אם הוא ינסה גם כאן להכניס דמות מורכבת, זה יהיה כבד ולא נכון. זה כמו ההבדל בין ציור נטורליסטי לבין ציור מינימליסטי העשוי בקו אחד".
       כאשר מאפיינים דמות באופן מינימליסטי, עשויים להיות לכך יתרונות וחסרונות. מצד אחד, על היוצר (הבמאי והשחקן) לתפוס את הפרטים החשובים והייחודיים לה ביותר. כך הוא מעניק לנו הסתכלות נקייה וחדה. מצד אחר, בעיצוב השטוח טמונה סכנה: יש גבול דק בין מינימליזם הממקד את המבט בתופעה ומאיר אותה, לבין עיצוב סטראוטיפי דל.
    נושא זה מזמין שיחה על הדמויות ויחסנו אליהן. הדמויות הגרוטסקיות, למשל, מצחיקות אותנו בזכות ההגזמה בתכונותיהן.  בנוסף, דוקא האפיון ה"כלבי" של אחיו של מוף מסייע להבליט את טבע התכונות האנושיות.  הוא יוצר  הזרה – כלומר, הצגה של המוכר בלבוש חדש וזר, המסייעת לנו להביט בו בעיניים רעננות.
          ביצירות רבות מקובל שהדמויות הראשיות שלמות ומורכבות יותר, ואילוהדמויות המשניות שטוחות. ביצירות כאלה, הדמויות המשניות הן בעיקר פונקציונליות (הן מקדמות את העלילה ותומכות באיפיון של הגיבורים). מכאן עולה שאלה מעניינת: מה הקשר בין עיצובן השטוח של חלק מהדמויות, לנושאים בהם עוסקת ההצגה? תשובה אפשרית, היא  שהדמויות השטוחות והחד-ממדיות באות להראות,  שכאשר התפקיד והתפקוד משתלטים על זהותו של הפרט, הם מרדדים אותה.
 
הצגה שמודעת לעצמה
ישנן הצגות שהן חדורות מודעות עצמית.  הצגות אלה מאפשרות לצופה לראות חלק מהמנגנון שמאחורי הקלעים, וכך הן שוברות את האשליה שהן עצמן יוצרות. כאשר הצגה מודעת לעצמה, הדבר מוסיף לה עוד רובד משמעות, שמעניין לחשוב עליו.
ב"מוף ומוריס" המנגנון הזה גלוי למחצה. הקהל (כולל הילדים,כמובן) רואה שהשחקנים מחליפים זהויות. למשל, ברגע מסוים, כאשר מוף "ישן" על הבמה, השחקן שגילם את דמות הזאב מחליף בגדים מאחורי הקלעים וחוזר בתור מוריס. מוף מתעורר משנתו, מתבונן בו ואומר: "בלילה ראיתי את הזאב, והוא נורא דומה לך, אתה יודע?" זוהי כמובן קריצת מודעות עצמית של ההצגה לקהל. כדברי המחזאי, "אולי הזאב וכל אחיו של מוף הם חלום, הזיה של מוף, שמדמיין את מוריס בגלגולים האלה".

תפאורה מינימליסטית
התפאורה בהצגה מצומצמת ומופשטת יחסית, ומשאירה מקום רב לדמיון. קוביות משנות את תפקידן על פי הצורך, ונעשות ספה, אופנוע, או מדורה; מסך בצבע חקי  או מסך מנצנץ, הנפתחים ונסגרים ברקע, מייצגים את המקומות השונים של ההתרחשות; עיגול תאורה פשוט מעביר את ההצגה לעולם קסום שמעבר למציאות, ומעורר את דמיוננו להשלים את היתר. "התלבטנו", מספר יעקובסון, "איך הירח יעלה וירד, ואיך לעשות שהזאב יצא מן הירח: חשבנו על גוף תאורה וכל מיני דברים מסובכים. לבסוף בחרנו בדבר הפשוט ביותר: כדור שמישהו מעלה ומוריד בחבל. וכאשר הירח עולה ונעלם, פתאום נדלק אור עגול, והילדים מבינים מיד. הם קולטים את חוקי הפנטזיה. קשה להרשים היום את ילדי המחשב באמצעות אפקטים, אבל אפשר לעשות זאת דווקא באופנים פשוטים".
     למעשה, התפאורה המינימליסטית מאפשרת לשחקנים לברוא את עולמה של ההצגה בדרכים אחרות. שני השחקנים היושבים על קובייה, יכולים לברוא בגופם ובקולם אופנוע בנסיעתו, או פסנתר מנגן. בהצגות עתירות תפאורה אנחנו מתענגים לעתים תכופות על הפירוט והתחכום של העיצוב - ואילו כאן אנחנו מופתעים מיכולתם של שחקנים לברוא עולם ומלואו בכוח המשחק, כמעט ללא עזרים חיצוניים. מבחינה זו מזכירה ההצגה את החוויה שבמשחק ילדים: ילדים המנסים להבין את העולם ולגבש את זהותם בו דרך משחק.