על החינוך לאמנות בעידן התקשורת החזותית

העולם שבו אנו חיים, ובו אנו מחנכים את ילדי בית-הספר, מוצף גירויים חזותיים: פרסומות ענק קוראות לתשומת לבנו מקירות הבניינים ברחובות, העיתונות מביאה לפנינו תצלומי צבע מדהימים מכל העולם, הטלוויזיה שוטפת אותנו ברצף בלתי פוסק של דימויים חזותיים, הפרסומת משתמשת בדימויים מתוחכמים המנצלים לטובתם את הטכנולוגיות החזותיות המתקדמות ביותר, הווידיאו-קליפים מריצים מול עינינו עולם עשיר וכובש של דימויים מצויירים-מצולמים, הזויים, מפתיעים ומהממים. מאז המצאת המצלמה לפני יותר ממאה וחמישים שנים משתכללת בלי הרף הטכנולוגיה של ההדמייה והשיעתוק. אנו רואים דברים שלא יכולנו לראות בעבר -  לא רק מקומות ואנשים רחוקים, אלא גם את הנעשה בתוך גופנו עצמנו. וכך, הן המרחב הציבורי והן המרחב הפרטי בחיינו גדושים היום בדימויים חזותיים, שהם 'טקסטים' הקוראים לתשומת לבנו ומוסרים לנו מסרים.
מה מקומה של האמנות החזותית בעידן כזה?
בעבר הלא רחוק הייתה האמנות החזותית כמעט השדה היחידי שבו התרחש השיח החזותי, ואילו היום נדמה לכאורה שאין לה כל עדיפות על פני הפרסומת המסחרית, הטלוויזיה וכל השאר מבחינת התחכום החזותי, היכולת הטכנית והטכנולוגית, היצירתיות, או הכושר לייצר שפע של דימויים ולנסחם בשפה החזותית.
מהו אם כן תפקידה של האמנות בעידן שלנו?
האם היא בכל זאת יפה יותר? מרגשת יותר? מושכת לב יותר? מרתקת יותר? יצירתית יותר?
לא נוכל להשיב בלב שלם בחיוב על אף אחת מהשאלות האלה. אולם נוכל לבחון את הנושא מזווית אחרת, דרך השאלה:  מי מייצר את הדימויים החזותיים, את הפרסומות, תכניות הטלוויזיה, הווידיאו קליפים ועוד, ומי יוצר את האמנות?
העולם החזותי האופף אותנו ברחוב, בטלוויזיה –- עומד ביסודו על פרסום: הוא ממומן על ידי חברות מסחריות גדולות, הרואות בנו קונים פוטנציאליים ומטרתן העיקרית להמריץ אותנו לקנות – מצרכים, עמדות, סגנון חיים. הפרסומת מעצבת עולם זה בדמות השגים חומריים שיביאו עימם את הגאולה.
התחרות על קהל הקונים מעוררת יותר ויותר דימויים חזותיים בעלי עוצמה ובוטות גוברים. אלא שהדימוי החזותי העז ביותר נשכח מייד עם הופעתו של הדימוי החדש –- ממש כשם שהמוצר הנכסף מתיישן במהירות, ומפנה את מקומו לגרסה מעודכנת וחדישה יותר, שגם היא תתיישן, סביר להניח, באותה מהירות.

ומה לגבי האמנות?
בתוך עולם חזותי מסחרי, שכולו מופעל על ידי החברות הגדולות המכוונות את חיי הכלכלה שלנו, מתייצב האמן כמי שנטל על עצמו את התפקיד להתבונן בקיים מזווית חדשה, משחררת, פותחת, הופכת עולמות - זווית שאינה מקובעת במציאות של צריכה וסחורות. מבחינה זו הוא מחויב לעצמו ולקהלו, ופועל כאדם המעצב את דעותיו והשקפת עולמו באופן העמוק והחופשי ביותר שאליו הוא יכול להגיע. המניע המגדיר אותו הוא הצורך לבטא את עולמו הפנימי ולהגיב על הנעשה סביבו, גם אם הדבר לא תמיד נעשה בשפה שאנו מסוגלים לפענח בקלות. שפה זו של האמנות מאפשרת את המבע האישי ואת המבט הביקורתי כלפי העולם שבתוכו אנו חיים.

אמנות טובה שולחת אותנו למקומות שלא ידענו, התעלמנו מהם או הדחקנו אותם. האמן מנסח שוב ושוב ללא הרף את המציאות שמסביבו, ומזמין אותנו להצטרף אליו במסע של שאלה, חקירה, ביקורת ורפלקסיה.

על כן, הבנת האמנות אינה מסתפקת בהנאה החושית והרגשית, אם כי אלה אינן בשום אופן הנאות טריוויאליות או חסרות משמעות. ומעבר לכך, לא רק יצירת האמנות כשלעצמה חשובה - אלא גם הדיון הפורה המשתמע ממנה והכלול בה, על העולם ועל עולם האמנות.

מטרתנו בהדרכת התלמידים להתבוננות באמנות היא להפנות אותם לתחום זה בחיינו, השומר עדיין על האוטונומיה של היחיד הספקני; תחום חופשי יחסית וחושפני, המציע חלופות לחשיבה צרכנית.
יש ללמוד איך להתבונן באמנות, כדי להפיק ממנה את המרב. אולם יותר מכל חשוב להבין את חשיבותה לפיתוח חשיבה רב ממדית ותודעה אוטונומית. האמנות חוקרת את המציאות מנקודות מבט אישיות. לעיתים היא מציעה מפלט ממציאות מסוימת, לעיתים היא מזהירה, מבקרת, מודיעה ומיידעת. ולעתים  היא מתארת מה שהוא מעבר לכל תיאור.

דווקא היום, כשהאמצעים החזותיים כה משוכללים ומפותחים, חשוב הדיון באמנות. זו הסיבה לכך שיצירות אמנות טובה אינן מתיישנות גם כאשר הנסיבות משתנות. יצירות בנות מאות ואלפי שנים יכולות לרגש אותנו גם היום, כאשר אנו מזהים בהן את העושר וריבוי הפנים של החיים האנושיים, שחיוניותם אינה מתיישנת לעולם, ואינה מתקהה.