דן אוריין / להבין תאטרון

 מבוא

במשך מאות בשנים נתפס התיאטרון כ"אמנות גבוהה". כך גם בתקופתנו. ואמנם, כאשר ערך חוקר התרבות הצרפתי (יליד 1930) פייר בורדייה את המידרג החברתי של האמנויות הוא מיקם את התיאטרון במקום הראשון. אמנויות כמו ג'אז, קולנוע או צילום תפסו מקום נמוך יותר בהיררכיה זו.
אחד הגורמים לכך הוא הקהל. טקסט אמנותי מכוון, מטבע הדברים, לקהל יעד מסוים. לכן, התיאטרון מייצר הצגות המותאמות לקהל המגיע אליו. מבחינה חברתית, אמנויות גבוהות מכוונות בדרך הטבע לקבוצות נבחרות, שרכשו את היכולת לפרש אותן. ז'אן דוויניו מכנה את אוכלוסיית היעד של התיאטרון - "יורשים", והוא מציין כי "אפשר לטעון שהקהל התיאטרוני לא השתנה בהרבה מאז המאה ה17-." באותה תקופה הקהל התיאטרוני בא מחוגי האצולה והבורגנות המשכילה, שבה הוקנה לכל נער הידע האמנותי המתאים לקליטת הצגה בזכות השתייכותו החברתית. מצב זה לא השתנה, לדברי דוויניו, עד היום.
אם כן, בעלי זכויות-היתר התרבותיות צופים בהצגות תיאטרון, והתיאטרון מייצר טקסטים המותאמים להם. מצב זה הוליד את הבעיה המרכזית שהיא נושאה של חוברת זו: כיצד מחנכים לאמנות – במקרה שלנו, לתיאטרון – אותם צופים שלא ערכו היכרות מוקדמת עם שפת התיאטרון בזכות השתייכותם החברתית. יתר על כן, למרות הגידול שחל במדינות רבות (צרפת, אנגליה, קנדה ועוד) בהוראת התיאטרון בבתי הספר, מלמדים הדיווחים מצרפת ומאנגליה על צמצום בהיקף הקהל. הדיווחים מראים גם שהקהלים המגיעים להצגות, הם קהלים מובחרים בעלי השכלה והכנסה המספקת לתשלום הכרטיס היקר.
הדבר נכון לא רק באירופה אלא גם בישראל, אליה הגיעו בשנות החמישים קבוצות עולים ממדינות שבהן לא הייתה תרבות תיאטרון מפותחת. חוקרת תרבות הפנאי הדסה האז כותבת במאמר הסוקר את דו"ח ברכה על תרבות הפנאי בישראל (1998), כי "הליכה לתיאטרון קשורה בצורה חלשה עם גיל ובצורה חזקה עם השכלה גבוהה ומוצא מערבי". התוצאה מעגלית והיא מרחיקה רבים אל מחוץ לאולמי התיאטרון.
וכך, התיאטרון משתייך לקבוצות חזקות המשמרות גם באמצעותו את יתרונן החברתי, ובעבורן הוא משמש כמקום כינוס חברתי, ואילו הקבוצות הדחויות מפתחות דימוי שלילי על התיאטרון. בישראל, למשל, התיאטרון משמש כמקום מפגש לקבוצת אנשים ממוצא מערבי, משכילים, חילוניים ובעלי הכנסה המאפשרת קניית כרטיסים יקרים. לקבוצה זו, התיאטרון הוא מקום כינוס טבעי, ואילו בעיני קבוצות ממוצא מזרחי (יהודים וערבים) התיאטרון הוא מקומה של תרבות גבוהה, שהגישה אליו קשה. זאת, גם משום שקבוצות אלה מתקשות לשלם את מחירו הגבוה של כרטיס הכניסה. חשוב גם להוסיף, כי בעיני הילדים ובני הנוער התיאטרון נתפס כמוסד תרבותי מנוכר בשל דימוי המכובדות המבוגרת שלו.
לצורך בחינוך התיאטרוני יש לא רק נימוקים תרבותיים ואסתטיים אלא גם פוליטיים. בישראל, התיאטרון נתפס כמקום לדיון בבעיות פוליטיות וחברתיות חשובות, ואלה אינן חסרות: השסע הערבי-יהודי, השסע החילוני-דתי והפער העדתי. בעיות אלה הוצגו ונפתרו בדרמה העברית של תקופת היישוב ועל במת התיאטרון בעשורים הראשונים לקיום המדינה. משנות השמונים ואילך הייתה בתרבות העברית ובתיאטרון חשיפה בוטה של אי-הסכמות ושל עימותים והצגתם כבלתי-פתירים - ביניהם גם דיונים תיאטרוניים ביקורתיים, שעסקו בחברה הישראלית. לדיונים אלה לא היו שותפים כמובן אותם קהלים שאינם מגיעים לתיאטרון.
* * *
עם זאת התחולל בעשרות השנים האחרונות מהפך, שאותו כינה חוקר התיאטרון והטלוויזיה מרטין אסלין - "התפוצצות דרמטית". בימינו יכול כמעט כל אדם בכל מקום בו מצוי מקלט טלוויזיה לצפות, בממוצע, בכמה טקסטים דרמטיים במשך יום אחד. זוהי תמורה עצומה, לעומת שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כאשר רק בעלי אמצעים ומיוחסים יכולים היו לצפות, בממוצע, בהצגה חדשה אחת רק פעם בשבוע, וזאת בערים הגדולות בלבד, בהן התרבות התיאטרונית הייתה מפותחת. מציאות חדשה זו, שהחלה בשנות החמישים למאה הקודמת, מקילה, כפי שאראה בהמשך, על החינוך לתיאטרון.
מפעלים חינוכיים רבים במדינות שונות (ביניהן, בלגיה, צרפת ואנגליה) עוסקים בקירוב ילדים ובני נוער לאמנות התיאטרון, ולמטרה זו הם מפעילים שלל אסטרטגיות, שהעיקרית בהן היא הבאת הצעירים לתיאטרון. הסוכנים החשובים של החינוך התיאטרוני הם, אפוא, המורים והמחנכים שהתיאטרון אינו תחום התמחותם. האתגר העומד לפני מי שרוצה להרחיב את מעגלי הצעירים הצופים בתיאטרון, הוא לפנות אליהם ולהכשיר אותם להיות צופים מיומנים ומדריכים נאמנים לתלמידיהם. שכנוע מורים אלה בחשיבות המשימה עשוי להגדיל את קבוצת הסוכנים של החינוך התיאטרוני.
אך האם יש למורים ולמחנכים ידע מספיק וכלים מתאימים למימושה של משימה זו? כיוון שהתיאטרון נתפס כאמנות גבוהה, המצריכה לכאורה ידע רב, יש למורים, למדריכים ולמנחים, שהתיאטרון אינו תחום עיסוקם המקצועי, חששות כבדים בשל היעדרם של כלים מתאימים. לדעתי, צופה תיאטרון אינו צריך לרכוש כמות גדולה של הון תרבותי כדי לקרוא מחזה או לצפות בהצגה. ייתכן גם שהוא לא צריך ללמוד את התיאטרון (או את "שפת התיאטרון", כפי שמוגדרת החבילה הלימודית האקדמית בעשורים האחרונים). בקצרה, צופה תיאטרון מיומן ורגיש יכול להיות חסר השכלה אקדמית מסודרת.
כדי להפיג את החששות של אותם מורים, שאינם שולטים לדעתם בחומר, אפשר לנקוט קיצורי דרך שונים. לקחתי על עצמי משימה זו בחוברת הנתונה לפניכם. המסלול המוצג בפרק הראשון, המציע למורה דרכים בקריאת מחזה, והשאלון שבפרק השני, המסייע בקריאת הצגה, עשויים לדעתי לשמש כקיצורי דרך כאלה.
חוברת זו היא הצעה מתודולוגית להתמודדות עם הקושי שיש בלימוד המחזה כטקסט תיאטרוני המיועד לקהל צופים, ועם ההצגה שנוצרה על פיו. זוהי הצעה גמישה. היא מודולרית במובן זה, שאפשר להשתמש בחלקים ממנה ואפשר גם לשנות את סדרם.
אני מקווה שהקורא יעשה בשאלון זה שימוש שיעצים את ההבנה של ההצגה ובעיקר את ההנאה ממנה.