בפעם הראשונה בה המפגש שלי עם התלמידים הסתיים ומבול של שאלות ניתך עלי, הייתי מאושרת.
החשש הגדול ביותר היה שברגע שהפעמון יצלצל, הילדים יאספו את עצמם וידלגו אל ההפסקה, מתעלמים ממני ושוכחים את 45 הדקות שבילינו יחד. אבל לא כך היה.
למרות שהילדים של היום, כך נאמר לי, לא קוראים כמו הילדים של פעם, למרות שלכולם יש טלפון חכם אבל למיעוט יש גם מנוי בספריה, בכל זאת הסתבר לי שמעניין אותם מה מסתתר מאחורי כתיבת ספר.
לא, הם לא התעניינו רק בעצמם. הרבה יותר משרצו לספר על עצמם, רצו לדעת על הילדות שלי, על הכתיבה, התעניינו בתהליך ואפילו התרגשו מהמטאפרות שהתאמצתי להמחיש לצד התיאורים הפלאסטיים לעבודת היצירה.
אגב, בכפר ובעיר מגדלים כלבים, אבל ילדי העיר כמעט לעולם לא מגדלים צמחים. כך גיליתי. בכל זאת, אף אחד לא אהב לראות פרח נובל וכולם שמחו להשתתף בסקר קטן. בסוף המפגש, הילדים בחרו מתוך מספר כריכות שהוצגו את האחת שהעדיפו. הופתעתי לגלות - לא תמיד הייתה העדפה לכריכה שהדפסה. טעם זה עניין אישי כל כך ...
כל דמות שאני כותבת מלווה אותי במשך חודשים ארוכים, עד שהיא הופכת לחלק ממני כמעט ובכל זאת, כתיבת "חמישה ילדים וחיים אחד", שחמשת ילדי היוו השראה לגיבוריו, הייתה חוויה שונה. נכון, הדמויות הלכו והתרחקו מהמקור וככל שהכתיבה התקדמה, השתלט הדמיון על המציאות עד שלעיתים גבלו האירועים בפנטזיה ואבסורד. בכל זאת, ההשראה הבסיסית הייתה ילדי וגם כדמויות ספרותיות, ליוויתי אותם באופן שונה ובחרדה רבה.
אמנם, שימוש כזה בעולם הספרות הישראלי נמצא כבר אצל אפרים קישון (לשנינו יש רפאל אחד בשבט הילדים...), אך הדיון בחיבור בין בדיון למציאות, בין אמת להמצאה, לא מפסיק לרתק אותנו ולעורר עניין וביקורת והוא התעצם מאד בשנים האחרונות לאור העיסוק המרובה בתיעוד עצמי בכל סוגי המדיה.
גם הילדים איתם נפגשתי, מודעים לערוב בין בדיה למציאות. לעיתים נראה שהתרבות אליה נולדו עסוקה בתיעוד יותר משהיא עוסקת בחיים עצמם ומתוך המקום הזה, הם רוצים לברר עד כמה שולטת המציאות בספר... עד כמה הסיפור הוא פרי דמיוני הפורה. העמדת דוגמאות אחרות המוכרות להם ("ניקולא הקטן", "יומנו של חנון") יוצרת אישור לכך שבכל זאת, זוהי פרוזה ולא יומן משפחה. גיליתי שכולם שמחים לראות את הספרים האחרים, הפמיליאריות יוצרת תחושת ביטחון ועידוד - קראתי ואני מכיר. קריאה מקדימה בספר תחזק את תחושת הקרבה ואת הנכונות לקחת חלק פעיל במפגש.
כל דור מתלונן כי הדור הבא אחריו הוא בור, חסר חינוך והשכלה. מתוך המפגשים למדתי לדעת שיש בילדים סקרנות, יש מי שקוראים ומכירים ממיתולוגיה יוונית ועד קלסיקות. הפתעתי מילדים בני תשע שלימדו אותי דברים חדשים, דרך שאלות שהעלו.
הרגשתי שאני מקשיבה להם, הם מקשיבים לי, יש קסם באוויר ואני מקווה שלפחות מעט ממנו יישאר וילווה אותם הלאה, כאנשים קוראים ואף כותבים (הרי כולנו כאלו, איש איש בדרכו), כקהל לאומנות על כל סוגיה וגווניה, כמי שנאלצים להתמודד עם שפע בלתי נתפס של גירויים, לבחור ולצמוח מתוכם.
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.