שם המחבר: גלית רויכמן

מחשבות על חירות המחשבה

 גלית רויכמן החלה להעביר מפגשי קולנוע לכיתה א' והופתעה ממה שגילתה

ספטמבר 2017

 

 בחג ראש השנה שעבר, היתה לי פנטזיה לכבוד שנת הלימודים החדשה–

להרצות בפני תלמידי כיתה א' על יסודות השפה הקולנועית, ולעשות את זה כאילו מדובר בסטודנטים לקולנוע בני עשרים. הנסיונות שעשיתי בערך עד חנוכה הראו שמדובר באתגר הרבה יותר מדי יומרני. הילדים סירבו לקבל את העובדה שרואים רק סצנה בודדת ולא סרט שלם, ובכל פעם שניסיתי ללמד אותם "איך עושים את זה", התחילו קריאות "תראי לנו עוד! תראי לנו עוד! למה עצרת???  די, די, תפסיקי!"

 בחנוכה קרה סוג של נס.

בייאושי, אמרתי לתלמידים שקרתה טעות ושהפעילות מתוכננת לסטודנטים לקולנוע ולא לתלמידי כיתה א'. מאחר ואין ברירה ובכל זאת כולנו כבר כאן יושבים מול המסך, בואו ננסה לראות אם יצליחו להיראות רציניים וחמורי סבר ולעשות את הדבר הלא-הגיוני שסטודנטים לקולנוע נוטים לעשות – לראות כל סצנה פעמיים, לעצור באמצע ולפרק אותה לגורמים. למרבה ההפתעה, זה עבד! אני מנתחת את הסצנה, מסבירה, מלמדת, הם מקשיבים, מהנהנים בהסכמה.

 איפשהו בסביבת פורים, קיבלתי אני עצמי שיעור משמעותי בהוראה.

זה התחיל משאלה רטורית – "איך אנחנו יודעים שהדמות שנכנסה עכשיו לפריים עומדת לעשות משהו טוב?"

הבעיה עם ילדים בכיתה א' שאינם מבחינים בין שאלה רטורית שהמרצה מתכוונת לענות עליה בעצמה לבין שאלה שאכן מצפה לתשובתם. והנה פתאום, הבליחה תשובתו של ילד קטן וחמוד מאוד: "כי התחילה מוזיקה כשהדמות הזו באה קדימה, וגם יש מאחוריה אור כשהכל מסביב בחושך".

 מה יש לומר, נפלתי מהרגליים.

 לתומי מיד הנחתי שמדובר בילד גאון, שהרי לא יעלה על הדעת והוא רק בכיתה א' וכו' - אבל אז התחלתי לשאול עוד שאלות, ולפתע הסתבר שכל מיני ילדים בכיתה נושאים איתם כל מיני מחשבות על טיבו של המדיום הקולנועי ואופן פעולתו.

 עד פסח כבר הפנמתי את העניין לאשורו. אני מניחה לילדים את הבסיס לניתוח הסצנה והם עושים את כל המלאכה בעצמם. לפעמים, גם כשהסצנה מוקרנת ללא הפרעה, אפשר לשמוע את הילדים מדווחים זה לזה –

"הנה עוד פעם הצבע האדום! זה אומר שהוא שמח!", "תראו, הנה המצלמה מלמעלה ובגלל זה הוא נראה כל כך קטן ומסכן".

יום אחד יצא לי לדבר עם אחת המורות שנכחה בפעילות. כמוני, גם היא היתה מוקסמת מהילדים. "אפילו אני נהניתי. הרגשתי שאני לומדת דברים חדשים". חשבתי על המילה "אפילו". נדמה לי שזו מילה שנוכחת רק בתודעה שלנו, האנשים המבוגרים, ובשביל ילדים היא אינה קיימת כלל. העולם עבורם תמיד חדש ו"טרי", ואין להם שום תחושת שיפוטיות ביחס ליכולת שלהם ללמוד משהו שלא ידעו אותו קודם.

 שנה אחרי החלום והגשמתו, לקראת ראש השנה הקרוב, אני מאחלת לכולנו שנשכיל להתחדש בסקרנותנו "אפילו" שכבר צברנו אי אלו ודאויות ברורות בשנות חיינו הרבות. והלוואי שנהיה פתוחים תמיד ללמידה חדשה ממש כמו ילדים בכיתה א'.

 

"הדב פדינגטון" - המפגש של גלית רויכמן לכיתות א'-ב'

 

גלית רויכמן היא תסריטאית ומרצה לקולנוע עם מגוון פעילויות בהיצע הקולנוע של הסל. תלמידי כיתות א'-ב' מייצגים את חתך הגילאים הצעיר ביותר שאיתו היא עובדת. החתך המבוגר ביותר עומד על גילאי שמונים פלוס. 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.