בראון נטעלי וסרטה "מקווה שאני בפריים"

מיכל בת-אדם היא במאית הקולנוע הראשונה והיחידה בישראל שיצרה בעקביות סרטים החל משנות השבעים ועד היום. בסרטיה עלו נושאים שכמעט ולא נכחו בקולנוע הישראלי באותה התקופה: אמהות, אהבה בין נשים, תשוקה ואנטי מיליטריזם. זהו פורטרט רגשי ואסוציטיבי של קולנוענית שהקדימה את זמנה, שחקנית יפיפיה ומצליחה שתבעה את זכותה לעבור לצד השני של המצלמה וספגה בשל כך ביקורות אכזריות.  הסרט, מלווה את בת-אדם בזמן צילומים לסרטה החדש ודל התקציב ואף מתעד באינטימיות את חיי היומיום בצד אהובה מזה 40 שנה, הבמאי משה מזרחי. שניהם נאבקים להמשיך לעשות סרטים למרות הגיל המבוגר והפניית העורף של הממסד. 'מקווה שאני בפריים' מעורר שאלות על יצירה והזדקנות, אהבה, זוגיות וחמלה, קולנוע כזיכרון והגבול המטושטש שבין החיים לסרטים.

תיעודי, 57 דק', ישראל  2017

דבר היוצרת - נטעלי בראון

מדוע בחרתי לעשות סרט על מיכל בת אדם?

הקולנוע מנהל דיאלוג עם המציאות. הוא משקף, חושף, מאתגר וחותר תחתה. בורח ממנה ומנבא אותה. עד מיכל בת אדם, במציאות הקולנועית בישראל כמעט לא היו נשים. ברוב הסרטים, דמויותיהן היו שוליות, שטחיות ושותקות. ואז, במהלך שנות השבעים, היא הגיעה ולא רק העזה לעבור לצד השני של המצלמה ולהתחיל לביים, אלא גם הציבה במרכז סרטיה דמויות של נשים מורכבות- חושבות, משתוקקות, מתלבטות ומרגישות- בנות אדם.

סרטיה של בת אדם מעוררים שאלות אקוטיות אישיות ולאומיות- על אהבה, אמנות, יחסים ואחריות. והם העלו  נושאים שכמעט ולא נכחו בקולנוע הישראלי באותה התקופה: אמהות, חברות בין נשים, תשוקה ואנטי-מיליטריזם.

הבחירה בבת אדם כגיבורה של סרט, קשורה לפרויקט רחב וותיק של התנועה הפמיניסטית, המכונה: יצירת שושלת נשית. המאמץ התרבותי הזה, שהחל לקראת סוף שנות השבעים של המאה העשרים, הוא ניסיון לחלץ מההיסטוריה נשים שיצרו בכל התחומים ולא זכו להכרה ולהוקרה שהגיעו להן. לטעמי, בת אדם, שייכת לקטגוריה הזו. היא במאית ושחקנית פורה שביימה 13 סרטים עלילתיים באורך מלא (הישג עצום בקנה מידה ישראלי) וספגה יחס מבזה וביקורות קשות לאורך כל דרכה האמנותית. בסרט "מקווה שאני בפריים" רציתי לספר את סיפורה, כמו גם את סיפורה של תעשיית הקולנוע הישראלי המשתקף דרכה וכן לעורר עניין מחודש בסרטיה ובפואטיקה שהיא טוותה. 

על היוצרת

נטעלי בראון היא יוצרת קולנוע תיעודי ועלילתי. למדה ספרות ופילוסופיה לתואר ראשון וקולנוע לתואר שני. במשך שנים היתה המנהלת האמנותית של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. סרטיה זכו בפרסים רבים והוקרנו בפסטיבלים ובמסגרות יוקרתיות ברחבי העולם. 

על היצירה

הסרט זוכה פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2017

פרס חבר השופטים בתחרות הרשמית בפסטיבל דוקאביב 2017

פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל MASTER OF ART בסופיה, בולגריה

בחירות אומנותיות, עריכה וסגנון ויזואלי:

בדרך כלל, סרט שהוא ביוגרפיה של דמות, נשען בעיקר על ראיונות  עם הדמות המרכזית בסרט וגם עם הדמויות המקיפות אותה. ב"מקווה שאני בפריים" אין ראיונות. הסרט מורכב רק מסיטואציות דקומנטריות (מה שנקרא- סינמה וריטה) ומשילוב של חומרים ארכיונים מגוונים שעל גביהם מונח VO בקולה של מיכל. רציתי לשבור את הקונוונציה הקולנועית והטלוויזיונית של סרטי ביוגרפיה וליצור סרט יותר חוויתי, אסוציטיבי ואינטימי. מכיוון שעמדו לרשותי חומרי ארכיון רבים, שכללו את הסרטים שבת אדם ביימה ואת הסרטים שמשה מזרחי ביים ובהם אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים- יכולתי לבחור בסגנון קולנועי אחר. סגנון שנדיר למצוא במחוזות הסרטים התיעודיים-  "זרם תודעה". כמו בספרות, אצל וירג'יניה וולף וג'יימס ג'וייס, תודעת הגיבור/ה, היא זו שמובילה את העלילה. דרכה, אנו יכולים לעבור בין הזמנים ובין התחושות. זה המפתח שאיתו ערכתי את "מקווה שאני בפריים" כאשר בחומרים הארכיוניים השתמשתי כמו בחומרי תודעה, הבוקעים מזכרונה של בת אדם (אני אזכיר כאן שתיים-שלוש דוגמאות מהסרט). 

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

docu.tv2020@gmail.com