מחויבות אישית פרויקט חיים/18 שנים של געגוע - היצע נוסף

18 שנים של געגוע - סרט דוקומנטרי ומפגש עם היוצרת והבמאית פז שוורץ 

”מצאנו אותו! אני מבשרת לה וכולי רועדת” הוא רוצה לפגוש אותך,  הוא רוצה להכיר אותך.. את רוצה?“ היא מסתכלת אלי בעניים המומות והדמעות מתחילות לזלוג ואני פתאום רואה מולי לא את דנית בת ה34 אלא את התיכוניסטית בת ה16 שטיפלה בילד בשם אמיר כאילו היה הבן שלה ומאז היא מחפשת אחריו . 

זה היה פרויקט חינוכי יוצא דופן ושנוי במחלוקת. תלמידי תיכון שהפכו למשפחות אומנה עבור תינוקות חסרי בית.

18 שנים מאז שנאלצו להפרד מהתינוקות  שאימצו שהיו תלמידי תיכון בכיתה י, יוצאים לירון זהבית ירון מיכל ודנית למסע אישי לחפש אותם, לו רק ימצאו אותם אולי יוכלו להשקיט את תחושת האשמה, ולמלא את החלל שנותר בליבם מאז שנפרדו מהם.

בכל פעם מחדש כשאני מקרינה את הסרט הזה בפני תלמידי תיכון אני נפעמת עד כמה תלמידים מכיתות ט- יב מצליחים להתחבר לסיפור שבמרכז הסרט. הסרט פוגש אותם בדיוק בזמן שהם מתנדבים בעצמם במסגרת מחויבות אישית, הם מצליחים להתחבר לקונפליקט שבסיפור ולהזדהות עם גיבורי הסרט.

 בסיום הסרט תמיד צפות שאלות על אחריות אישית, הכרת האחר, תרומה לקהילה, היכולת להשפיע על חיים של אחרים,  והמחיר האישי שטמון במעורבות כזאת.

אני מוצאת שהסרט מעצים את התלמידים שצופים בו  ונותן להם תחושה עד כמה משמעותיים הם יכולים להיות עבור אחרים.

סינופסיס 

עד היום יותר מ 20 שנה אחרי, עדיין לא ברור כיצד התקיים הפרויקט הניסיוני הזה במסגרת בית ספר.  תיכון קוגל בחולון שנות ה90 , תלמידי כיתות י מתבקשים לבחור מקום שבו יתנדבו למשך שלוש שנים במסגרת פרויקט מחויבות אישית.  הילה של מסתורין ליוותה את ההתנדבות במעון נווה חנה. השמועות סיפרו על מקום סודי, בית פרטי בחולון שכתובתו חסויה, מבחוץ הוא נראה כמו בית רגיל אבל בפנים עולם שלם ומטלטל.

עשרות תינוקות ופעוטות התגוררו שם לאחר שנותקו ממשפחתם הביולגית שהתקשתה לגדלם,  ונלקחו בחסות החוק לגדול במעון.

כל תלמיד תיכון בן 16 התבקש לבחור תינוק או ילד משלו  לקחת אותו הביתה ולהפוך להיות המטפל האישי שלו. הרעיון היה פשוט להעניק לילדי המעון את מה שלא היה להם מעולם , בית ומשפחה.  

עבור ילדי המעון, זה היה הקשר המשמעותי הראשון בחיהם. כך ילמדו לאהוב ולהיות נאהבים.

הקשר הזה הלך והעמיק ונמשך בין שנה לשלוש שנים. אלא שהוא נקטע בבת אחת בפרידה פתאומית, פרידה חותכת חדה וטראומטית. ברגע שנמצאה משפחה מאמצת עבור הילד  הוא עוזב את המעון, שמו הוחלף , כל פרט מחייו החדשים חסוי לצמיתות.

מאחור נותרו תלמידי התיכון שהפכו למשפחת אומנה לאותם ילדים ונשארו עם לב שבור , ותהיה שלא מרפה מה עלה בגורל הילדים שאימצו והיכן הם היום.

18 שנים אחרי, דנית זהבית מיכל לירון וירון יוצאים למסע אישי לחפש את התינוקות שאימצו בתיכון, לו רק ימצאו אותם אולי ישקיטו את הכאב הדאגה ואת הגעגוע שלא מרפים מאז הפרידה מהם.

בסיום הסרט תמיד צפות שאלות על אחריות אישית, הכרת האחר, תרומה לקהילה, והיכולת להשפיע על חיים, המחיר האישי שטמון במעורבות כזאת , חשיבה ביקורתית כלפי הגורמים שהפעילו את הפרויקט. אני מוצאת שהסרט מעצים אותם ונותן להם תחושה עד כמה משמעותיים הם יכולים להיות עבור אחרים.

כמו כן הסרט מציף דיון על העבודה העיתונאית ועל היצירה הדוקומנטרית,  על היכולת לשנות ולהשפיע באמצעות עבודה עיתונאית דוקומנטרית כשהם מבינים תוך כדי המפגש שרק בזכות התחקיר של הסרט הצלחנו לייצר מפגשים בין אותם תלמידים לילדים שאותם אימצו. 

הסרט סוחף ומרגש ומכניס לעולם משלו , ומצליח להכניס את התלמידים לדיון על סוגיות רלוונטיות לגילם. 

מפגש דוקומנטרי - האם קולנוע ועיתונאות יכולים להפגש? - מפגש  עם פז שוורץ עיתונאית ובמאית דוקומנטרית בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11 , ובתוכנית  "שישי – עם איילה חסון " בחדשות 13 .

 

בעשור האחרון סיקרתי כמעט כל תחום אפשרי כעיתונאית בחדשות 13, הייתי כתבת דרום סיקרתי את ההתנתקות ואת תחילת תקופת הקסאמים, כתבת משפט ופלילים,  סיקרתי פרשות פליליות, וככתבת רווחה סיקרתי את החצר האחורית של החברה הישראלית. בשנים האחרונות, אני מביימת סרטי דוקו וכתבות תחקיר לתוכנית התחקירים "זמן אמת" בכאן 11,  וכתבות למגזין "שישי" בערוץ 10 בהנחייתה של איילה חסון.  אני מציעה מפגש איתי שבו אקרין קטעים מתוך הסרט 18 שנים של געגוע, תוך כדי שאחשוף אותם לאיך נולד הסרט, ואיך בעזרת התחקיר הוא הלך ונבנה עד שהצלחנו לייר מפגשים מרגשים בין גיבורי הסרט לבין הילדים שאימצו בתיכון.

הצהרת הבמאי

הסיפור הזה התחיל מפוסט קצר בפייסבוק, "קוראים לי לירון, ויש לי בבית 3 ארגזים של ילדה בשם קארין שאותה אימצתי כשהייתי בת 16,  אנא שתפו את הפוסט אולי אצליח למצוא אותה" כתבה לירון .

הרמתי טלפון והגעתי לפגוש אותה,  בדירה הקטנה ברקע התרוצצו ארבעת ילדיה, היא עלתה על סולם  והורידה שלושה ארגזים שהעלו אבק מעל הארון שבביתה, "אני רק רוצה לדעת שהיא בחיים היום, ושהיא מאושרת" היא אמרה לי "אני 18 שנים דואגת לה.."

היא החלה לספר לי על התינוקת שאימצה במסגרת פרויקט חינוכי בבית הספר. היא פתחה את הארגז שלא העזה לפתוח שנים , ואני ראיתי מולי לא את לירון בת ה40 אלא את אותה תלמידת תיכון בת ה16 שוודאי לא  תיארה לעצמה עד כמה ההתנדבות שלה תפצע את ליבה. לאט לאט התחוור לי שיש כאן סיפור עיתונאי גדול הרבה יותר: כיצד התאפשר פרויקט כל כך רגיש במסגרת בית ספר? כיצד הפקידו בידי תלמידי תיכון בני 16 תינוקות וגרמו להם להקשר אליהם כל כך?  ומדוע לא היה מי שיתמוך בהם לאחר הפרידה?. יותר מהכל הייתי משוכנעת שלירון לא לבד, יש וודאי עוד בני שיכבה שלה שחווים את אותן התחושות, הייתי חדורת מטרה  למצוא אותם.

לאט לאט איתרתי עוד שמות של תלמידים שהתנדבו בפרויקט הזה בשנות ה90, ועם כל טלפון שהרמתי להם הבנתי עד כמה עמוק הפצע ועד כמה הוא עדיין חי ופתוח אצלם גם היום 20 שנה אחרי .כמעט בכל שיחה כשהזכרתי את השם נווה חנה, מהעבר השני של הקו שמעתי השתנקות  ודמעות שפרצו ברגע אחד. דנית מיכל ירון לירון וזהבית הם כמעט בני 40 היום וכבר הורים בעצמם ועדיין הסיפור הזה שעיצב את אישיותם לא נסגר עבורם,  כל אחד מהם הרגיש לבד עם תחושת האובדן והגעגוע.

כמעט 20 שנים שאני עיתונאית ובמאית דוקומנטרית ומעולם לא ניסחפתי כל כך לתוך פרויקט. זה היה ברור לי שאני יוצאת איתם למסע עד שימצאו את הילדים.  

ביוגרפיה  – פז שוורץ

14  שנים עיתנואית במהדורת חדשות 10 - כתבת דרום , משפט, פלילים.

במאית כתבות דוקומנטריות יומן "שישי" עם איילה חסון.

כיום במאית וחברת מערכת בתוכנית התחקירים והדוקו "זמן אמת" בכאן 11.

פילמוגרפיה

"למלא את החלל" – "זמן אמת" כאן 11

"18 שנים של געגוע" פרק 1, ו2  "זמן אמת" כאן 11

"נשואות לשבכ" - כאן 11

"יהלום שחור" - זמן אמת כאן 11 

 "בודדים" שודר בערוץ 10

"החירניקית" שודר בערוץ 10

"אהבה לא צפויה" שודר ביס דוקו והשתתף בפסטיבל דוקאביב 2014, זכה בפרס הביכורים בפסטיבל סראטוב 2014.

כשאני מקרינה את הסרט הזה בפני תלמידי תיכון אני כל פעם נפעמת מחדש עד כמה תלמידים מכיתות י- יב מצליחים להתחבר לסיפור שבמרכז הסרט. הסרט פוגש אותם בדיוק בזמן שהם מתנדבים בעצמם במסגרת מחויבות אישית, הם מצליחים להתחבר לקונפליקט שבסיפור ולהזדהות עם גיבורי הסרט. 

בסיום הסרט תמיד צפות שאלות על אחריות אישית, הכרת האחר, תרומה לקהילה, והיכולת להשפיע על חיים, המחיר האישי שטמון במעורבות כזאת , חשיבה ביקורתית כלפי הגורמים שהפעילו את הפרויקט. אני מוצאת שהסרט מעצים אותם ונותן להם תחושה עד כמה משמעותיים הם יכולים להיות עבור אחרים.

כמו כן הסרט מציף דיון על העבודה העיתונאית ועל היצירה הדוקומנטרית,  על היכולת לשנות ולהשפיע באמצעות עבודה עיתונאית דוקומנטרית כשהם מבינים תוך כדי המפגש שרק בזכות התחקיר של הסרט הצלחנו לייצר מפגשים בין אותם תלמידים לילדים שאותם אימצו. 

הסרט סוחף ומרגש ומכניס לעולם משלו , ומצליח להכניס את התלמידים לדיון על סוגיות רלוונטיות לגילם. 

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

pazs10@gmail.com