אלה ואלמנש בנות 42 ,מהגרות שעלו לישראל מאתיופיה בגיל 3 ,חיו במרכז קליטה ממנו עברו לשכונות בפריפריה, המאוכלסות ברוב אתיופי. מחוץ לשכונה הן נפגשו עם העולם שאינו מורכב מרוב אתיופי; שם התחילו לתהות בינן לבין עצמן כיצד הן אמורות להתנהג, ומהם הקודים החברתיים שמתאימים להן כדי להפוך להיות מקובלות בתוך שני העולמות שאליהם הן חשופות. מתוך הפחדים שעלו והמחשבה על מהו המקום שיצור להן ביטחון, הן בוחרות בזהויות מנוגדות. אלה בוחרת "להפוך" להיות ישראלית. אלמנש לעומתה בוחרת להדגיש את הזהות האתיופית שלה. במהלך בניית הזהות "המושלמת" שלהן, הן מתעמתות אחת מול השנייה.
טקס הכנת הקפה האתיופי, "הבונה", המתקיים תוך כדי ההצגה, מזמן במה למפגש בין אנשים ונשים דרך ניחוחות העבר, ומעלה שאלה על קצב החיים והיחס לזמן בחלוף הדורות. עוצמתה של האישה האתיופית שעומדת במרכז היצירה שלנו, האמונה על הטקס כולו, מתגלמת בידע האנושי שהיא אוצרת בתוכה. תוך מפגש עם רגעים מסקרנים ומביכים מתוך חיינו, מלאים בצחוק ולעתים כאב, בליווי ניחוחות קפה הבונה נחשף סיפורה של קהילה שלמה. המופע נסגר עם הצטרפות הקהל לשתיית הקפה ולשיחה עם היוצרות על מחשבות ורגשות שעולים מתוך המפגש המשותף.
מחזה: תמר אסנקאו עריכה: רותם בר ישראל שותפה לכתיבה: גלית פיין בימוי: בת חן ישראלי שחקניות: אורטל סולומון, תמר אסנקאו מוזיקה: גלית פיין שלגיה: מילים- דן אלמגור, לחן- בני נגרי
VIDEO
על היצירה
אלה ואלמנש בנות 42 ,מהגרות שעלו לישראל מאתיופיה בגיל 3 ,חיו במרכז קליטה ממנו עברו לשכונות בפריפריה, המאוכלסות ברוב אתיופי. מחוץ לשכונה הן נפגשו עם העולם שאינו מורכב מרוב אתיופי; שם התחילו לתהות בינן לבין עצמן כיצד הן אמורות להתנהג, ומהם הקודים החברתיים שמתאימים להן כדי להפוך להיות מקובלות בתוך שני העולמות שאליהם הן חשופות. מתוך הפחדים שעלו והמחשבה על מהו המקום שיצור להן ביטחון, הן בוחרות בזהויות מנוגדות. אלה בוחרת "להפוך" להיות ישראלית. אלמנש לעומתה בוחרת להדגיש את הזהות האתיופית שלה. במהלך בניית הזהות "המושלמת" שלהן, הן מתעמתות אחת מול השנייה. בנקודה זו מתחיל המחזה. ברגע שבו הן מבינות שהעוצמה של זהות אחת יכולה לבטל את הזהות האחרת. שני השמות- אלה ואלמנש הן שתי דמויות שונות המרחיקות אותה מעצמה ומפריעות לה להיות היא. האם שהייתה והינה דמות משמעותית עבורן משפיעה על עיצוב זהותן והעבר ההיסטורי המשפחתי שלהן אינו נותן להן מרגוע. בנוסף, העתיד שלהן בתוך חברה שמורכבת מרוב לבן אינו מקל על בחירתן. "חצויה" הוא מחזה העוסק בפוליטיקה של זהויות: זהות אתיופית, זהות ישראלית, זהות נשית, זהות של מהגרת. המחזה בנוי ממונולוגים אישיים והמפגש בניהם, אשר מביאים את סיפורן של הדמויות המרכזיות המתמודדות עם קונפליקט זהותי.
קונספט בימוי טקס הבונה המסורתי, מזמן במה למפגש בין אנשים ונשים, ומכיל בתוכו ניחוחות של עבר, ושאלה על קצב החיים והיחס לזמן במעבר בין הדורות. עוצמתן של הנשים האתיופיות, האמונות על הטקס כולו, מתגלמת בידע האנושי שהן אוצרות בתוכן. בחרנו לבצע את הטקס מתחילתו ועד סופו לאורך ההצגה, מתוך סקרנות לחקור את משך הזמן שלוקח לבצע את התהליך כולו- משלב קליית הפולים ועד לשתיית הקפה; ואת השפעתו על המפגש בין אלה ואלמנש, יחסי הקרבה, המתחים והחוסן הפנימי של כל אחת ושל שתיהן יחד.
בסוף ההצגה יוגש הקפה לקהל ותפתח שיחה עם יוצרות המחזה על סיפורן האישי והמפגש שלו עם הצופים.
עבודת השחקניות היא המרכז, ללא תפאורה ובמיעוט אביזרים.
על היוצרות
תמר טיגיסט אסנקאו - המחזאית והשחקנית המגלמת את אלמנש
אני בת 33 נולדתי באתיופיה ועלייתי לארץ בשנת 1993 . גרתי במרכז קליטה בעיר באר שבע ובשנת 1992 עברתי לגור באשקלון, בעיר זו סיימתי ללמוד. בשרותי הצבאי שירתתי בלטרון בתור מדריכת מוזיאון. לאחר הצבא עבדתי במפעלים שונים בדרום הארץ. בשנת 2003 התחלתי ללמוד חינוך במכללת סמינר הקיבוצים. כיום אני גרה בת"א, בעלת תואר בחינוך ועובדת בגן ילדים.
מה הביא אותי לכתוב את המחזה? בשנת 2002 קיימנו בקהילת ביתא ישראל מחאה ציבורית שנבעה מתוך תסכול עקב חוסר שוויון וגזענות ממסדית וחברתית. במהלך ההפגנות נפקחו עיניי והבנתי שלחברה הישראלית יש חוסר הבנה וקבלה של המחאה שלנו. מתוך שאלות הזהויות שלי ומתוך החוויה האישית שלי כאישה\ישראלית\אתיופית\ מהגרת, החלטתי לכתוב את המחזה. כדי לפקוח את העיניים של החברה ולאפשר הצצה לעולמם של יוצאי קהילת ביתא ישראל.
ב"ישראלית" אני "אלה" באמהרית- "אלמנש". שני הקולות נשמעים בראשי. זה המבקש ממני להכיר בשורשי האתיופיים ולשמר אותם, וזה המזרז אותי לשנות ולתקן את זהותי ומהר. מבעד לניסיון להפוך ל"ישראלית", לוחשת לי תרבות יהודית-אתיופית בת אלפי שנים, ומחפשת לפרוץ את דרכה החוצה, אל העולם שלי היום.
אורטל סלומון - השחקנית שמגלמת את אלה
שמי אורטל סולומון, אני בת 49 נולדתי, גדלתי והתחנכתי באשקלון. למדתי במוסדות חינוך דתיים(יסודי, תיכון) ולאחר מכן שירתתי בצה"ל בחיל האוויר במשך שנתיים. כיום אני אישה עצמאית, עובדת ושואפת להגיע רחוק. חיה בתל אביב ותל אביבית לכל דבר עד שצצים להם גלויי גזענות בעיר ה"ליברלית" הזאת. השאיפה שלי להגיע עם המחזה לכל אותם אלו שקוראים למחאות שאנו יוצאים אליהם "ההפגנות של האתיופים". זו לא מחאה של אתיופים. זו מחאה חברתית שכל אזרח במדינה צריך להיות חלק ממנה. שאנשים יכירו באמת. יכירו מקרוב ולא רק מסיפורים בתקשורת את הקונפליקטים, את השוני, מאיפה ואיך הגענו לכאן. מה השאיפה הייתה ומה לעומת זאת קרה וממשיך לקרות. שאנשים ימחקו את דעותיהם הקדומות ויצאו מההצגה עם חומר למחשבה ועם ידע חדש ורצון לשנות, כמונו!
בת חן ישראלי - במאית ההצגה
שמי בת חן ישראלי, בת 33 .נולדתי וגדלתי בחולון, בת למשפחה טוניסאית ויונקת ממורשתה ומתרבותה. יצאתי לשנת שירות בתנועת השומר הצעיר, שירתתי בנח"ל, הקמתי מועדון לנוער בסיכון בשיתוף עם עמותת על"ם. לאורך השנים מתנסה ומפתחת כלים לעבודה עם ילדים, נוער וקהילה דרך תיאטרון. סיימתי תואר ראשון בחינוך במכללת בית ברל ובמקביל למדתי תיאטרון חינוכי קהילתי במכללת הגליל המערבי. בימים אלה לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל אביב במסלול "שחקן חוקר יוצר". מתגוררת בקיבוץ המחנכים "אמתי" ברחובות. זכיתי להיות שותפה לפרויקט, השם זרקור על סיפור של קהילה אחת, כחלק מפסיפס עשיר שאנחנו בחברה הישראלית חלק ממנו. דרך העבודה של כל אחת מאיתנו על שורשי משפחתה והמפגש שלה עם החוץ, מתהווה כאן יצירה, הפונה לכל מי ששואל את עצמו שאלות על זהותו שלו וזהותו של האחר. על המוכנות להכיר את עצמנו באמת- מה אנחנו מוכנים ולא מוכנים לראות ולחשוף. ומאותו מקום, גם את השונה מאתנו.
בעיות זהות: יונה וולך חביבה: מילים ולחן- אסמרץ' איילין אשת הגבולות: מילים- תמר אסנקאו צילום סטילס: זיו זגיה, אבי בן זאב צילום ועריכת וידאו: Jajou Zero גרפיקה: מזל רטה