אופק דוד וסרטו "ההרוג ה-17" (A)

הסרט נעשה בעקבות הפיגוע באוטובוס אגד, קו 830, ביוני 2002, בסמוך לצומת מגידו.
בפיגוע נהרגו שבעה-עשר איש.
זהותו של אחד ההרוגים נשארה בלתי ידועה.
במאי הסרט יוצא למסע בלשי במטרה לפענח את תעלומת זהותו של ההרוג האלמוני.
הסרט משרטט פסיפס אנושי של החברה הישראלית, ומעלה שאלות הנוגעות לזהות.
במפגש ידון הבמאי בדוקו-אקטיביזם ובבחירות האמנותיות שנעשו במהלך הסרט. בתוך כך יעלה את השאלה במה שונה הסרט מכתבת חדשות המסקרת פיגוע טרור.
(סרט תיעודי, 2003)

בימוי: דוד אופק; צילום: רותם רון; מוזיקה: ליבוביץ אופיר; הפקה: קוברסקי אלינור, קוברסקי עדנה.

על הסרט התיעודי (דוקומנטרי):

הסרט התיעודי שואף לבצע תיעוד של מציאות קיימת. האם הסרט התיעודי משקף תמיד  את האמת? הנחת היסוד שחשוב להדגיש היא שכל תיעוד הוא פרשנות, ולא קיים ייצוג שהוא אובייקטיבי, חף מנטייה.  הסרט הדוקומנטרי מציף סוגיות הנוגעות בגבולות ההתערבות של במאי/ת-יוצר/ת במציאות המצטלמת, הכרעות לגבי מה שנכלל ומה שלא נכלל בסרט, הכרעות באשר לדרכי ייצוג המציאות, כמו גם הכרעות אתיות שמעורר הממד המציצני הכרוך ביצירת סרט

על היוצר – דוד אופק

דוד אופק יליד 1968 הוא תסריטאי ובמאי בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. אופק יוצר סרטים עלילתיים (המנגליסטים), דוקומנטריים ("חמישה סיפורי אהבה", "ההרוג ה- 17", "האולפן") וסדרות טלוויזיה ("בת ים – ניו יורק", "טייקאווי", "מלנומה אהובתי", "בלי בושה", "30 ₪ לשעה")

עבודותיו של אופק מתאפיינות בעיסוק בגיבורים בני קבוצות לא הגמוניות בחברה הישראלית, עולים, עובדים זרים, בני עדות המזרח' ובטשטוש החיבור בין קולנוע עלילתי לקולנוע תיעודי, תוך שימוש בשחקנים לא מקצועיים.

נקודות אפשריות לדיון לקראת המפגש:

 - איזה סרטים תיעודיים ראיתם לאחרונה? ובכלל?

- סרט תיעודי יותר מעניין/פחות מעלילתי?

(פיגועים הם אירועים מטלטלים ומזעזעים הזוכים לכיסוי תקשורתי מקיף: החל מאולפנים פתוחים במשך שעות בתחנות הטלוויזיה השונות, ועד לכתבות ארוכות בעיתונים על הנפגעים ומשפחותיהם).

- מה כבר אפשר לספר על פיגוע שלא סופר בחדשות? האם זה בכלל רעיון טוב לסרט? למה זה מעניין?

(החדשות מתחלפות ונשכחות. האם זה בסדר שאנחנו כל כך מהר שוכחים פיגועים וממשיכים הלאה? לסרט דוקומנטרי יש חיים ארוכים יותר, מקבל תשומת לב אחרת: ב-  VOD יש סרטים דוקומנטריים רבים – חדשות לא שמים שם.

בחדשות יכולים להסתפק בדיווח במשפט כמו: "זהותו של ההרוג ה- 17 טרם התגלתה, מהמשטרה מוסרים שהחקירה נמשכת". הקולנוע התיעודי שואף לספר סיפורים מזווית מסוימת וייחודית ולא להסתפק במסירת עובדות מדויקות ו"יבשות" כמו שנהוג בחדשות. היוצר דוד אופק בחר הפעם לא להסתפק במה ששמע בחדשות).

- מה זה אומר על האדם שנהרג שלא יודעים מיהו? איך קורה מצב כזה?

(אולי הוא בכלל לא מישראל. אולי האדם בודד, חסרונו לא מורגש אצל אף אחד, אף אחד לא ידע שהוא על האוטובוס ולכן לא היה מי שיפנה מיד למשטרה כששמע על הפיגוע בקו האוטובוס המסוים)

- מי האנשים שמעורבים בחיפוש הזהות הזה? את מי הייתם הולכים לצלם אם הייתם רוצים לעשות סרט כזה?

(שוטרים, זיהוי פלילי, זק"א, אנשים שניצלו מהאוטובוס ואולי ראו אותו/דיברו איתו)

- מה הסיכוי של יוצר סרטים למצוא את זהותו של ההרוג שזיהוי פלילי לא הצליח, ואף אחד לא בא לחפש אותו/לא התלונן על היותו נעדר?

(סיכויים קטנים, לא קיימים, אולי להיפך – כוחה של התקשורת)

- האם זה חשוב למצוא את זהותו?

(חשיבות חיי אדם, הודעה למשפחה, קבורה ראויה)

- למה שנרצה לראות סרט כזה 15 שנה אחרי שנעשה?

(פיגועים הם עדיין חלק ממציאות חיינו. שאלות של ערך וקדושת החיים, החשיבות של זהות קורבנות, קבורה נאותה – אלו ערכים שלא משתנים עם השנים. אם סרט מעניין – הוא יהיה מעניין גם אחרי יותר מ- 15 שנה...)

יוצרי הסרט יצאו למשימה בלשית כאשר כל השאלות הנ"ל מובילות ומטרידות אותם. אבל הסרט לא רק סרט שמנסה לפתור תעלומה. תוך כדי החקירה, המפגש עם אנשים שונים ומגוונים משרטט פסיפס אנושי של החברה הישראלית, ומעלה שאלות הנוגעות לזהות.

לסיכום: מה ההבדל בין סרט תיעודי לבין חדשות?

(החדשות מסתפקות במסירת עובדות מהירה ומיידית בסמוך להתרחשות, הסרט הדוקומנטרי, והאמנות בכלל, מנסה לקחת סיפור שקורה במציאות, ולצאת ממנו לאמירה גדולה וכללית יותר על החברה האנושית, על מהותו של האדם, ובמקרה של ההרוג ה- 17 – אמירה כללית על החברה הישראלית המגוונת, ועל אותם אנשים שקשורים בטיפול וחקירה של אירועים קיצוניים כמו פיגוע המוני)

נקודות אפשריות לדיון ועיבוד לאחר המפגש:

- מה הרגשתם במהלך הצפייה? מה הפתיע? מה היה צפוי? מאיזו סצנה בסרט הכי התרגשתם? מה בסצנה או ברגע הקולנועי גרם לכם לזכור אותה או העלה בכם את הרגש?

- האם המפגש שינה/העמיד באור אחר את מה שהרגשתם בזמן  הצפייה בסרט?

- האם במפגש נאמרו דברים שהפתיעו אתכם?

- האם הצפייה והמפגש שינו את דעתכם על קולנוע דוקומנטרי?

- בנוסף לצילום של הדמויות ושיחות איתן בזמן עבודתן, בסרט ישנם גם ראיונות "מסודרים" עם חלק מהדמויות: הבמאי הושיב אותם מול המצלמה, על רקע שחור, כתובית "תעודת זהות:" מופיעה עם שם האדם ושאל אותן שאלות אישיות על חייהם, על מקצועם וכו'.

מדוע לדעתכם בוצעו ראיונות אלה? כיצד הם מוסיפים לסרט?

(יוצרי הסרט שואפים לספר סיפור של אנשים, סיפור של החברה הישראלית ולא רק סיפור של חקירה ופתרונה. ראיונות "רשמיים" מסוג זה מראים לנו צד נוסף של כל אחת מהדמויות, אנו לומדים להכירן מעבר למקצועם ותפקידם, ומקבלים המחשה על ההבדל שיש בין היכרות אדם דרך מקצועו – דרך שירות שהוא נותן, והאפשרות להיכרות יסודית ומקיפה יותר – שלא תמיד מתאפשרת בחיי היום יום. יוצרי הסרט מעניקים תשומת לב מיוחדת לדמויות אותן הם פוגשים ושואפים להציגן כבני אדם "מלאים".)

- אילו דברים נוספים רואים בסרט שאינם הדמויות המצולמות? כיצד כל דבר כזה מוסיף לסרט?

(כתבות טלוויזיה ועיתונות, מסך מחשב עליו מוקלדים הנתונים המצטברים בחקירה, תמונות מהנסיעות של יוצרי הסרט ברחבי הארץ וכו')

- האם אפשר לספר סיפור באמצעות חומרי מציאות?

- מה ההבדל בין סרט עלילתי לדוקומנטרי?

- איך היה נראה סרט עלילתי על ההרוג ה- 17? מה הייתם מספרים/מראים בו אם הייתם התסריטאים והבמאים?

- מה היתרונות של סרט עלילתי?

- מה היתרונות של סרט דוקומנטרי?

אפשרות להפעלה:

מחלקים את התלמידים לקבוצות של 4-5. כל קבוצה מעיינת בדף החדשות של ווינט (או בעיתון יומי) ומחפשת נושא שחושבים שניתן וראוי לעשות עליו סרט דוקומנטרי חוקר בסגנון ההרוג ה- 17.

במליאה כל קבוצה מציגה: נושא הסרט, איזה סיפור חושבים שעשוי להסתתר מאחורי הידיעה החדשותית, את מי היו הולכים לראיין, מה היו מצלמים?

דיווח על המפגש של דוד אופק עם תלמידים במסגרת סל תרבות ארצי -  מתוך האתר

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

ddofek@gmail.com