האחות של נדב

לו הייתה יכולה, הייתה נעמה מחזירה את הזמן לאחור, ללפני שנה.  אז עוד נחשבה לנערה רגילה מן השורה ולא "אחות שכולה". המורות מעלימות עין כשהיא מאחרת לשיעור, החברות כבר לא באות יותר לבקר, הבנים מתחמקים מלהזמין אותה למסיבות, בעוד שכל מה שנעמה רוצה, זה לנער מעליה את התווית שדבקה בה מאז מות נדב, אחיה הגדול.

ההצגה עוסקת בחיפוש זהות עצמית ודימוי חברתי תוך כדי התמודדות עם השכול.

כאשר מדברים על שכול, לרוב ההתייחסות היא להורים השכולים, כמעט ולא מתעסקים באחים השכולים ש"נותרו מאחור". מאחר והנושא קשה ונוגע לכולנו בחברה הישראלית,
יש להתייחס אליו במסגרת החינוכית - בראש וראשונה בתוך הקבוצה הטבעית של התלמידים, בקרב אנשי החינוך שהם הדמויות המשמעותיות הקרובות לתלמידים וכן בכיתות שהן
קבוצות ההשתייכות של המתבגרים.

הצגת יחיד ט'-י"ב                                                                                        
משך הצגה:   50 דקות      

כתיבה ובימוי: יערה רשף נהור

משחק: גילי בית הלחמי

דבר היוצרת, יערה רשף נאור:

את דמותו של נדב כתבתי בהשראת חברי לכיתה- סגן אמיר בן אריה ז"ל מרעות־מכבים שנפל בקרב בשכם בהיותו בן 21.5 . באותו הזמן כבר הייתי חיילת משוחררת וטיילתי במזרח, חבר משותף עדכן אותי במייל לגבי מה שקרה. את המייל הזה לא אשכח לעולם. לפני כן מעולם לא חוויתי מוות קרוב של חבר ילדות בן גילי, וכמוני עוד רבים מחבריי. המציאות עבורנו
השתנתה באותו יום. מותו של חברנו טלטל אותנו וחשף אותנו לעולם שיש בו כאב וצער, הנצחה וגעגוע.

לאחר חזרתי לארץ בילינו שעות בקרב משפחתו של אמיר שהפכו עם השנים למשפחה שנייה עבורנו. לאמיר מעולם לא הייתה אחות קטנה, אבל אם הייתה לו, תיארתי לעצמי שהייתה מרגישה כמו נעמה.

רוני פינקוביץ' - מנהל אמנותי, מדיטק חולון:

זהו מחזה יחיד שנכתב תוך רגישות רבה על נושא חשוב וכואב: השכול אצל אחי/אחיות הנופלים.

זהו מונולוג מרגש אך לא רגשני של אחות של חייל שנפל בקרב,נערה מתבגרת שמבינה שמקומה בחברה ובמשפחה מושפע במידה רבה מה"סטטוס" החדש שאליו נקלע בתוקף היותה "האחות של". גם מבחינה תיאטרלית ההצגה עשויה בעידון,בטוב טעם ,עם הרבה דמיון.הכתיבה ישירה, אמיצה ועם זאת מלאת הומור .השחקנית מפליאה לשחק את דמות האחות כמו גם מגוון שלם של דמויות הסובבות אותה. גם כנושא חברתי/חינוכי וגם כהצגת תיאטרון "האחות של נדב" היא הפקה טובה וחשובה.

עמוד הפייסבוק של ההצגה:

https://www.facebook.com/nadavsister

חוקרים רבים מסכימים שגיל ההתבגרות הוא גיל של חיפוש עצמי וניסיון ליצירת זהות עצמית. גורמי הסביבה כגון: הורים, חברים, והמסגרת הבית ספרית וכמו כן שינויים פיזיים המאפיינים את הגיל- כל אלה משפיעים על הדימוי העצמי של המתבגר. 

בהצגה נעמה מגלמת דמיות נוספות בחייה: אמה, חברתה טלי, גילה מנהלת בית הספר, אחיה נדב, ופונץ' החתול שלה. דרך הדמויות האחרות אנחנו מקבלים רמזים לדמותה של נעמה ולדימוי העצמי שלה.  מה המשמעות לדעתכם לכך, שהחתול פונץ' שמגלמת נעמה, בפתיחת ההצגה אינו מצליח להיזכר בשמה?

ל"קבוצת השווים" של המתבגר, חבריו לכיתה, בני גילו, תפקיד מכריע בגיל ההתבגרות. במידה רבה חבריו מחליפים את דמויות ההורים כמקור לתמיכה, קבלה, הרגעה, ייעוץ,
ומהווים מעין "מחנה אימונים" לעולם המבוגרים. איתם מתאפשר לנער/ה לתרגל מיומנויות חברתיות ולמצוא את זהותו העצמית. מכאן, הצורך בשייכות, הקבלה החברתית
וגיבוש זהות עצמית נמצאים בראש מעינו של המתבגר. בהצגה, נעמה נרתעת מהכינוי "אחות שכולה", ומנסה להוכיח לעצמה ולסובבים אותה שהיא לא מושפעת
ממותו של אחיה. היא מרחיקה לכת ונוקטת צעדים קיצוניים כמו התחמקות מטקס ערב יום הזיכרון והשחתת קיר ההנצחה של נדב. 

האם לדעתכם, יחס אחר מצד הסובבים כלפיה היה יכול לשנות את התנהגותה ולגרום לה להרגיש שייכת?

כאשר מדברים על שכול, לרוב ההתייחסות היא להורים השכולים, כמעט ולא מתעסקים באחים השכולים ש"נותרו מאחור". בחברה הישראלית חיים מאות אחים שכולים המרגישים שלא מבינים את גודל כאבם. פעמים רבות הם מרגישים שזהותם אבדה בתוך זהות האח שנפל. תחושות אלה מחזקות את הבדידות של האח השכול ומקשות על ההתמודדות עם האובדן והכאב. 

איך לדעתכם ניתן לעזור לאחים שכולים להתמודד עם תחושות אלה והאם יש בכלל מקום לדבר על נושא כואב שכזה במסגרת הבית ספרית?

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

Salt2@mhc.org.il