אחרייך وراءك

באישון לילה, הורי עזבו את הבית שאבי בנה בתל שבע הבדואית ועברו, אולי "ברחו", לעומר הבורגנית, יישוב יהודי הממוקם במרחק חמישה קילומטרים מתל שבע.

אמי רודיינה, חלתה בסרטן השד ובמשך עשר שנים של התמודדות עם המחלה משאלתה היחידה היתה להיקבר בעומר. היישוב מעולם לא נתקל או התמודד עם הסוגיה הזו, היכן לקבור את תושביו שאינם יהודים.

הסרט מתעד משפחה שלמה שנקרעת בין הגשמת משאלת האם לבין דילמות חברתיות והלכה.

תוך כדי תהליך הפרידה מהאם, עמוד התווך של הבית, הסרט חודר לתוך האינטימיות המשפחתית, הסודות והדילמות, ומעלה שאלות נוקבות על זהות נשית ולאומית ועל שייכות לבית.

"אחרייך وراءك" זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ירושלים 2017

ישראל 2017, 75 דקות, עברית וערבית, כתוביות בעברית ובערבית.

בימוי, תסריט וצילום: רנא אבו פריחה.

הפקה: אבתיסאם מראענה מנוחין.

לפני שאני פותחת את השיחה לשאלות, אדבר על תהליך היצירה של הסרט ומאיפה הכל התחיל.
הסרט התחיל לא מתוך המחשבה על קולנוע ובימוי, אלא מתוך התמודדות נפשית ורגשית. המצלמה הייתה חלק מהגוף שלי, דרך להתמודד עם הקונפליקטים הזהותיים הרבים שגדלתי לתוכם, וגם עם המחלה והמוות המתקרב של אמי. היה לי צורך עצום לתעד הכל, צילמתי באינטנסיביות במשך 7 שנים, עמדו לרשותינו בחדר העריכה 400 שעות של חומרים. דרך המצלמה הצלחתי להיות יותר נוכחת, להתבונן על המשפחה ולהתקרב לאמי ואח"כ גם לאבי. כבמאית וכצלמת, את נדרשת להבין את ה"דמויות" שלך לעומק, להבין כל ניואנס שלהן, את האופי שלהן והרקע שלהן. את לומדת להתקרב אליהן ואפילו לאהוב אותן יותר. זה גרם לי להבין את המשפחה בצורה שלא הבנתי מעולם. אדבר עם הנערים/ות על הדרך הזו ליצור, לספר סיפור אישי הכי חשוף שאפשר, על איך עשיית סרט דוקומנטרי-אישי מאפשרת לנו לצלול לנבכי הנפש, לשאול את עצמנו שאלות חשובות, וכך לספר גם סיפור חברתי, ככל שזה אישי יותר כך זה יספר סיפור חברתי רחב יותר. נדבר על החשיבות של יצירה חשופה, שמספרת לנו את המציאות כמו שהיא בלי לנסות לייפות או לכסות, החשיבות בשבירת סטריאוטיפים (סטריאוטיפ של מיהו ערבי/בדואי, איך אישה/גבר צריכים לנהוג, כל אלו נשברים בסרט), ברגע שיש דמויות אמיתיות, מורכבות ומציאותיות על המסך ואנחנו מתחברים אליהן דרך הרגש, הסטריאוטיפ נשבר לבד תוך כדי הצפייה ונמשיך לדבר עלכך בשיחה. נדבר על עולם היצירה התיעודית ובמיוחד על דוקו-אישי, על החשיבות בחשיפה של סיפורים מושתקים שלא הכרנו, שגורמים לנו כצופים להציץ לסיטואציה שלעיתים זרה לנו, אבל דרך הסיפור האישי והרגש, אנחנו כצופים פוגשים את עצמנו וכך מתחילים להבין את האחר, בצורה שלא נצליח להבין משיעור או מספר לימוד. נדבר גם על מושג הזהות, ונתחיל לפרק אותו להרכיבו מחדש. הזהות היא משהו מורכב, כולנו מכילים מגוון של זהויות, ויש תמיד תחושה שהחברה מנסה להכניס את כל מי שאנחנו תחת כותרת אחת, שמאוד מצמצמת את מי שאנחנו כבני אדם. נושא הזהות עולה הרבה בגילאים האלה, ההרגשה שיש פער בין דורי בינינו לבין ההורים, התסכול שאתה לא מבין לאיזה קבוצה אתה שייך, בין אם אתה תלמיד ערבי בבי"ס יהודי, או יהודי מסורתי שנמצא בסביבה חילונית, או בלי קשר למוצא-אם אתה ילד שמרגיש בשוליים החברתיים בשכבה. תחושות הבלבול הזהותי מתרחשות אצל רוב בני הנוער, לאו דווקא בקשר למוצא מסוים, והשאיפה שלי בשיחות האלה, היא שכל אחד ואחת שיצפו בסרט, יתקרבו לעצמם ולזהות הפנימית שלהם כאנשים. שיצאו מהשיחה עם תחושה יותר חזקה ובטוחה לגבי עצמם. שהסרט והמסע בין הזהויות ייתן להם מעט כח, קודם כל לדעת שכל מה שהם מרגישים הוא לגיטימי, וגם שיש דרכים אחרות להתמודד עם התסכול. 

חשוב לי לומר, שהסרט מציף הרבה מאוד רגש, ואופי השיחה שאחריו, בין אם זו קבוצה קטנה/גדולה, תמיד יוצר אינטימיות וקירבה. יש רצון עצום של הקהל לשתף בסיפורים אישיים בשיחה.
הרבה פעמים זה תלוי בשאלות שלהם, אבל הנושאים שעליהם אני לרוב מדברת ומרחיבה אח"כ הם מאבקים אישיים, מגדריים-נשיים, הזכות שלנו לבחור באיזו זהות נרצה לחיות ולא להתיישר למה שהחברה מצפה מאיתנו, חופש הבחירה שלנו להיות מי שנרצה, ולעומתו הקושי שנוצר בעקבות התוויות שהחברה מדביקה על כולנו.
בבי"ס שיש בו מגמות קולנוע/תקשורת/אמנות, יש מקום להרחיב יותר על הצילום והיצירה כדרך התמודדות, כאמצעי מטפל להתמודדות עם אבל,אובדן, עם דילמות פנימיות שקשורות בזהות ובמגדר.
התחושה בשיחות עם נוער שעשיתי עד כה היא כ"כ עוצמתית, אולי בגלל שהסרט הוא מאוד חשוף, נוצר להם פתח לספר ולשתף במאבקים האישיים שלהם.
כשאני פוגשת נערים/ות מהחברה הערבית קורה משהו מדהים, חלקם פתאום מרגישים שיש להם קול, שמישהו העיז לומר מה שאצלם נשמר רוב הזמן בסוד, וזה נותן להם כח. לי בגילאים האלה לא הייתה דמות כזו.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

ranaaf@gmail.com