מנקודת מבטה: היבטים מגדריים בוידאו דאנס

דפנה מירו, יוצרת קולנוע, כוריאוגרפית ורקדנית, מציגה  שתי עבודות וידיאו שיצרה,  "צמר גפן מתוק" ו"מכובסת". שתיהן עבודות תלויות חלל המתעסקות בהטרדה מינית ואלימות נגד נשים  דרך החיבור בין מחול לקולנוע,

לצפייה בקדימון - טעימה מהסרטים

דפנה מירו היא במאית, כוריאוגרפית ורקדנית. בעלת  MFA בקולנוע ווידיאו מ MassArt בוסטון, תואר ראשון מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ובוגרת לימודי קולנוע ממנשר לאמנות בתל אביב. המקום הוא נקודת המוצא לסרטיה העוסקים בהוויה האנושית בשפה חדשנית הממזגת בין אמנות, מחול וקולנוע. סרטיה הקצרים הוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים.

בין סרטיה הקצרים:

לטיול יצאנו (2008), צמר גפן מתוק (2010), מכובסת (2012), האביב של דמטר (2012), סלפיסיזם חוץ - פנים (2017), סלפיסיזם- דאנס דואט (2017), 4’33” כפול שלוש: מחוה לאמן וכיסא (2018), לספור עד מאה (2020).

יצירות הוידאו דאנס שיוקרנו במסגרת המפגש:

מכובסת

מכבסה תעשייתית. נשים וגברים נעים באופן מכני על פי מקצב המכונות.

עובדת מכבסה חובטת שוב ושוב את בטנה בניסיון נואש להפטר מפרי מפגש אלים.

גילוי מרעיש מציף בה זיכרונות שהדחיקה.

צמר גפן מתוק

מכבסה. אישה יושבת ומתבוננת בכביסה המתערבלת ואוכלת צמר גפן מתוק.

ידיה נעשות דביקות והיא מתלכלכת, זיכרון של מפגש אלים עם גבר זר צץ ועולה.

שתי היצירות עוסקות בטרדה מינית ואלימות על רקע מגדרי. 

יש לערוך עם התלמידים דיון מקדים על הנושא.

* המפגש יפתח בהצגת כוחן החברתי ערכי של האמנויות. יש והן משעתקות את הסדר הקיים, יש שהן מגיבות אליו ויש שהן מציעות אלטרנטיבה במקומו. במרכז המפגש:

הטרדה מינית ואלימות על רקע מגדרי במחול ובקולנוע.

נושא האלימות הגברית נגד נשים מוצג בהרבה סרטים, לרוב מנקודת מבט גברית. שכן בתעשיית הקולנוע רוב הבמאים הם גברים. ניגשתי לנושא מנקודת מבט אחרת, זו של  המושתקת, את, אני, אנחנו - המושתקות?! יצרתי את שתי העבודות "צמר גפן מתוק" ו"מכובסת", שתיהן עבודות תלויות חלל המתעסקות בהטרדה מינית ואלימות נגד נשים.  דרך החיבור בין מחול לקולנוע, תוך הימנעות מודעת מעירום, בקשתי להעביר לגוף הצופה את התעוקה, המצוקה, הפחד, הכאב וחוסר האונים שחשות מי שמצויות בעמדה הזו. 

* צפייה ביצירה צמר גפן מתוק המתרחשת בחלל קטן ואינטימי יחסית של מכבסה אוטומטית, הנהפך למאיים בשעות הקטנות של הלילה. 

לקראת הצפייה אבקש להתייחס לשאלות הבאות:  

1. למה להשתמש בשילוב בין מחול לקולנוע?

2. מדוע מכבסה ומכונת כביסה?

3. מדוע צמר גפן מתוק?

4. איזה אסוציאציות צפות ועולות מהחלל, מהמכשיר ומהחומר?

נושאים לדיון אחרי הצפייה:

1. איך הבחירה בווידאו-דאנס מקדמת את הנושא? 

אחד ההבדלים בין מופע מחול על הבמה לבין מחול קולנוע הוא מסגור נקודת המבט של הצופה. הצופים בהופעת מחול מוגבלים למושב באולם המרוחק בדרך כלל מהבמה וממוקם בזווית כזו או אחרת ביחס למרכז הבמה. אולם הם חופשיים לבחור על מה להסתכל ובמה להתמקד. בקולנוע הבמאי ממסגר את נקודת המבט של הצופים. הוא בוחר את הפריים, את המרחק ואת זוויות הצילום.  הקולנוע מאפשר לצופים להתבונן מנקודות מבט רבות בו זמנית ולאורך היצירה אולם הוא אינו מאפשר לצופים בחירה. הצפייה מוכתבת מראש על ידי בחירות צילום ועריכה המאפשרות לבמאי להעביר באופן יותר מדויק את  המסר שהוא מבקש להעביר.

נתבונן שוב ביחד בקטע מהסרט: חפיפה בין שני שוטים (dissolve) בין הרקדנית המסתובבת במכונה לשוט של מכונת צמר גפן מתוק. כאן אני מחברת בין התנועה הסיבובית של הרקדנית לתנועה הסיבובית של מכונת צמר גפן מתוק. הרקדנית “נהפכת” מסובייקט לאובייקט והדימוי שלה מסתובבת במכונה נהפך לדימוי של צמר גפן המסתובב במכונה. בעזרת הסאונד ושימוש בזווית צילום המכונה מקבלת פאן מאיים ומטריד. 

הצילום והעריכה מאפשרים להפוך את חלל המכבסה הציבורית שהוא חלל אינטימי אך זר לחלל סוריאליסטי שיש בו חיבור בין ההווה לזמן לא מוגדר, ספק זיכרון ספק מציאות. צמר הגפן המתוק משתלט על כל החלל, פעולת האכילה נהפכת לפעולת האכלה בכוח, והחוויה התמימה והילדותית שבה פתח הסרט, נהפכת מחוויה מתוקה לטעם מר דביק ומאיים.

* צפייה ביצירה מכובסת המתרחשת בחלל גדול ומנוכר של מכבסה תעשייתית המאוכלסת על ידי גברים ונשים העובדים בה לפרנסתם כשמערכת היחסים ביניהם היא בדרך כלל היררכית.

בזמן הצפייה נחשוב על השאלות הבאות: 

1. מה התחושה הנוצרת מהשימוש במכבסה התעשייתית?
2. מה התנועה גורמת לכם להרגיש?
3. למה להשתמש בתנועה להעביר מסר חברתי כזה/ להתעסק בנושא כזה?

נושאים לדיון אחרי הצפייה:

1. יצירה תלוית מקום ( Site specific) - המכבסה ומכונת הכביסה כמקום פיזי וכמקום מטפורי.

כשעוסקים במחול קולנוע אפשר להוציא את המחול מהבמה, מהקופסא השחורה, ולהכניס אותו ללוקיישנים שבהם מתנהלים החיים בשגרה. בשתי היצירות בחרתי במכבסות שמידי יום הן משמשות לכביסה. מכונת הכביסה הייתה נקודת המוצא לסיפור, לתנועה ולסאונד. נשים המותקפות מינית עוסקות הרבה בניסיונות לנקות את גופן, לחזור למי שהיו לפני. פעולת הניקיון במכונת כביסה היא פעולה אלימה ובלי אפשרית. בגד שנכנס למכונה עובר בה תהליכים כימיים ופיזיים אלימים: קרצוף, ערבול וסחיטה. בסופו של התהליך הוא כבר לא יהיה מה שהיה. כזה הוא גורלה של אישה שעברה תקיפה מינית.

המכבסה התעשייתית מכניסה אותנו לתוך הסרט הנע של מעגל האלימות המינית בהן לכודות נשים בבית, ברחוב, בבית הספר ובמקומות העבודה. מעגל ממנו האישה במכבסה אינה מצליחה לצאת.

2. ייצוג אלימות מינית במחול ובקולנוע.

נתבונן שוב ביחד בשלשה קטעים מהסרט:  

ריקוד המכונה: הצילום עושה הקבלה בין פעולת המכונה לפעולת האנשים. תנועת המצלמה מכניסה אותנו ואת הפועלים במפעל לתוך הסרט הנע. היחס אל הנשים מתחיל להיות יחס של אובייקט המועבר מיד אל יד. השימוש בקטעי אוניסונו מוכתבים מצביע על כהות החושים בהם אנחנו מתנהלים ביחס לאחרים הסובבים אותנו.

הסצנה בה הגברים מתחילים להטריד את האישה מורכב משוטים מסוגים שונים. לקראת סיום הסצנה בחרתי להשתמש במספר צילומי תקריב (close up)   בהם נראים חלקי גוף של האישה. התנועה,  הצילום והעריכה מראים כיצד הגברים הופכים את האישה מסובייקט לאובייקט, מחפצנים אותה, עושים בה כרצונם.

בסצנה האלימה ביותר המצלמה סטטית, הצילום יחסית מרחוק ( (Long Shot) והצילום רציף

(  One Shot) ללא עריכה. אופן הצילום מדמה צפייה במחול על הבמה ומייצר תחושה של מישהו הצופה במעשה אלים מהצד ולא עושה דבר.

בשתי הסצנות הריקוד והתנועה אפשרו לי להדגיש את הממד הפיזי של האלימות, להעביר את כאב הגוף הנפגע אל הצופה. שילוב אימפרוביזציה במפגש האלים אפשר לרקדנים לחוות את נזילות הסיטואציה ולהעביר את הידיעה הזאת אלינו הצופים, איך משחק עלול להתדרדר ברגע לאקט אלים.

בפרק המסכם אפתח את הדיון לשאלות הצופים.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

daphnamiro@gmail.com