תמרה ממון / אסף אמיר והסרט "פתח את הפה"

עומר, יזן ומוחמד, הם שלושה נערים בני 12 מהעיר לוד, הנמצאים בשנתם האחרונה בבית הספר היסודי. בשנה זו כל אחד מהם יעבור חוויה מטלטלת. עומר יתמודד עם מחלתו של אביו, מוחמד יעזוב את לוד ואת החברים שהוא כל כך אוהב ויזן יתמודד עם ההשלכות של התנהגותו האלימה. אלה, מורה למוזיקה שעלתה לארץ מברית המועצות לשעבר, פותחת מקהלה בבית ספרם ומזמינה אותם לסביבה פנטסטית ומוגנת, שתעמיד במבחן את המציאות שמחוץ לכתלי הכיתה ואת המסע האמיתי המתרחש בנפשותיהם של הילדים.

תמרה ממון,ילידת 1989 , במאית ועורכת.
ב- 2016 סיימה את לימודיה בבית ספר ״סם שפיגל״.
סרט הגמר שלה ״המופע של תימור״ 30 דק׳- זכה במקום הראשון בפסטיבל הסטודנטים בטיבילסי, גיאורגיה, ובמקום השני בתחרות הסטודנטים בפסטיבל דוק אביב 2016. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, ובפסטיבלים נוספים בארץ ובעולם.

יש לי רעיון לסרט! מה עושים עכשיו?

בעולם של היום אנחנו יכולים לעשות סרט בכל זמן שנרצה, זה לא כמו פעם, שנדרשו עבור כך צוות שלם, ציוד רב בעיקר המון כסף. היום אני יכולה לעשות מיני סרט באייפון שלי, "בסטורי". המכשירים האלה מאפשרים לנו, הרבה בגלל הגודל שלהם, לתעד באיכות טובה, סצינות וסיטואציות שצלם בעל מצלמה גדולה ומסורבלת לא היה יכול לעשות. 

למשל בסרט שראיתם עכשיו, בסצינת החתונה- כשמגיעים השוטרים ולוקחים לנו את המצלמה (שומעים אותם ניגשים אלינו), במציאות השוטרים החרימו לנו את המצלמה. כבמאית הבנתי שאני חייבת להמשיך לתעד את המתרחש, למזלי היה עלי את האייפון שלי, אותו הם לא הספיקו לקחת. את החלק השני והחשוב של  הסצינה הזו, בה נואם אחד מהאנשים שנכחו שם ודורש צדק, דבר שהיה לי חשוב מאוד להכניס--- צילמתי באייפון שלי. כך שלמצלמה יש כוח וצריך לדעת לנצל אותו לטובה.

***כשאנחנו באים לעשות סרט דוקומנטרי, השלב הראשון שאנו עושים הוא תחקיר מעמיק, של המקום, של הדמויות. בקולנוע דוקומנטרי להבדיל מקולנוע עלילתי, הרבה פעמים נדרשת עבודת הכנה של היכרות עם השטח והדמויות. בגלל שמדובר באנשים אמיתיים ולא שחקנים, עלינו ליצר אינטימיות רבה ומערכת יחסים של אמון עם הדמויות שלנו, בכדי שנוכל לספר את סיפורם באופן המעמיק והאותנטי ביותר. בכדי שהם יתמסרו אלינו ולמצלמה שלנו. שלב התחקיר הוא שלב קריטי ביותר עבור היוצר הדוקומנטרי. לעיתים בתחילת התחקיר אנו לא משתמשים במצלמה ורק יושבים כמו בלשים ומתבוננים (המצלמה עלולה להסגיר אותנו). כשאנחנו מתבוננים אנחנו יכולים לקלוט- שגרה, אנשים, רעשים, קולות.
בשעה הזאת עובר האוטובוס הזה. בשעה חמש קורא המואזין. בשביל הזה יושב זקן הכפר ומאחל בוקר טוב לילדים בדרכם לבית הספר.  כל הדברים האלה יהיו הכלים שלנו לבניית הסרט, גם אם נדמה לנו שמדובר בדבר יומיומי, זה נטמע בראשי ויאפשר לי יותר מאוחר כיוצרת, לנוע בחופשיות בעולם שאותו אני בונה. 

כבמאים דוקומנטריים יש לנו גם אחריות וחובה גדולה לדמויות שלנו. עלינו לגרום לאנשים אותם אנו מצלמים להרגיש בטוחים, מובנים, נראים. כשאדם פותח בפנינו את הדלת, נותן לנו להיכנס לביתו, למקום הבטוח ביותר עבורו, ונחשף בפנינו באופן העמוק ביותר, זהו לא דבר של מה בכך. כיוצרים דוקומנטריים חובתינו המוסרית היא להגן על הדמויות שלנו ולהציגן באופן הנאמן ביותר. 

אתיקה בתיעוד דוקומנטרי- דוגמא לאי שמירה על דמות- להציג אותה באופן מבזה אם הדמות אינה כשירה לתיעוד ( אנשים בעלי מוגבלות שכלית, שלא מודעים למטרת התיעוד שלהם, ניצול דמויות חלשות)

שאלה- מי לדעתך הדמות החשופה/ פגיעה יותר בסרט? האם לדעתך הסרט שומר עליו כדמות? 

-גישות בקולנוע הדוקומנטרי- מבוים או לא? כל עשייה דוקומנטרית, הינה מבוימת. ברגע שאני, כבמאית החלטתי להניח את המצלמה בזוית הזאת, ולחתוך את הסרט בנקודה ההיא, זה כבר שיבוש של המציאות. ישנו קולנוע מתבונן, הנקרא "זבוב על הקיר". בקולנוע כזה, הבמאי כמעט ולא מתערב במתרחש, אנו כצופים עדים באופן כמעט הכי אונטתי ואמיתי בדמויות שעל המסך. קולנוע כזה מאפשר לנו הסתכלות עמוקה במציאות המסופרת בסרט, לעיתים זה יכול להיות קשה לצפייה (THE ACT OF KILLINGׂׂׂׂ).
את ״הקולנוע הישיר״, ניתן לסכם בפשטות כך: צוות קטן (לרוב מתעד, צלם ומראיין) יוצאים אל העולם "האמיתי" עם ציוד צילום נייד ומצלמים אנשים הממשיכים באופן טבעי בחייהם ללא הפרעה. אין קריינות, אין העמדה מחדש, אין שום ניסיון לביים את הסובייקטים (כפי שתיאר זאת גדול הבמאים הדוקומנטריים אלברט מייזלס: ״לעשות סרט אין משמעו למצוא תשובה לשאלה מסוימת, אלא ללכוד את החיים כפי שהם״) מאחורי כל זה היתה כמובן עמדה אתית ומוסרית ברורה מאוד כלפי הסובייקט התיעודי, ואשר על פיה היוצר חייב להיות  אך ורק מתבונן וכמו זבוב על הקיר, הוא לא אמור לשנות את מערך המציאות יותר מאשר הוא משנה אותה כבר על ידי עצם נוכחותו. על פי הגרסא האידיאלית (והרומנטית) של מתודת הקולנוע הישיר, הדוקומנטריסט "מתחבא" מאחורי המצלמה, מתבונן במתרחש בעולם, ומחכה שהאנשים יחשפו עצמם באופן טבעי אל מול המצלמה. 
לא תמיד זה קורה.

שאלה- האם הסרט שראיתם עכשיו הוא קולנוע מתבונן ישיר או קולנוע מבוים?

תשובה- הסרט צולם בחלקו בחדר החזרות, ובחלקו ברחוב, בשכונה ובבתי הילדים. לא פעם, ביקשתי מדמות מסויימת לחזור על מה שהרגע אמרה, לשיר שוב את השיר, לפעמים כי המצלמה לא בדיוק הייתה בזווית, או שרציתי שיראו דמות נוספת ברקע, היה לי חשוב שדרמתית הסצינה תעבוד גם אם זה במחיר של לבקש מהדמויות " לשחק" את עצמן. 

האסטטיקה של הסרט- כפי שראיתם בסרט, הרבה פעמים המצלמה נמצאת מאוד קרוב לילדים, הפנים שלהם מכסות כמעט את כל המסך. הדבר הזה התאפשר בעזרת עדשות של מצלמה שאיפשרו לנו להתקרב עם זום מאוד גדול וכך יכולנו להיות כאילו מאוד קרובות לילדים ובאותה הזדמנות לתת להם את המרחב הפרטי שלהם, כך שכביכול ישנה תחושה של קרבה מאוד גדולה ואינטמיות , רציתי שהפנים העדינות והיפות של הילדים המספרות על התום שלהם כילדים יהוו ניגוד  למציאות המחוספסת בה הם חיים. המצלמה איפשרה לי לעשות את זה. 

איך צילמתי סרט שכמעט כולו דובר ערבית בלי לדעת את השפה?

הרבה פעמים ניגשים אלי ומתפלאים איך הצלחנו לתעד את הסצינות האינטימיות והשיחות בין הילדים, מבלי להבין מה הם אומרים. האמת היא, שבאמת לא הבנו על מה הם מדברים, וכאן נכנסו האינטואציות ואינסטינקטים לפעולה. הדבר הזה רק עזר לנו להתמקד בסיטואציה ובצילום שלה. הסצינה הראשונה שצילמתי עם הילדים היא סצינת השוק- שלחתי את החומרים לתירגום וכשצפיתי בהם שוב עם תירגום לעברית, הבנתי שיש לי פה שלוש דמויות, שהדינמיקה ביניהן חזקה ומרתקת. ההסתכלות שלהם על המקום בו הם חיים, ההתמודדות שלהם עם המציאות, הרחוב הקשוח, ריתקה אותי. בכל פעם שחזרו החומרים מתירגום הלב שלי דפק מהתרגשות, זה היה כאילו לחוות את מה שהרגע צילמתי כסרט. יש משהו בלתעד אנשים שאינם מדברים את שפתך שהופך את חוויות העשייה לדרוכה ומדוייקת יותר. 

בראייה לאחור אני מבינה, שהעובדה שהילדים יודעים שאני לא דוברת את השפה שלהם, דווקא באופן פרדוקסלי עבדה לטובתי, ככה הם הרגישו חופשיים יותר לדבר על כל נושא שבעולם. כמובן שכאן שוב חובתי כיוצרת, להשתמש בחומרים שלא פוגעים בהם בשום צורה.

למשל- סצינת השיערות

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

uri@norma.co.il