מתנחלת

איריס זכי, במאית תל אביבית, נוחתת בלב ההתנחלות תקוע כדי לנסות ולשוחח לראשונה עם האנשים שגרים בעבר השני של הקו הירוק. מחוץ למכולת של היישוב, מתחת לעץ, היא מציבה שלוש מצלמות, שולחן ושני כסאות, וממתינה לדבר עם המקומיים. החשש מהפולשת ומהמצלמות מותיר בתחילה את איריס בעיקר ​לבדה. אך עד מהרה הכסא שמולה לא נותר עוד ריק. אט אט יושבים מתנחלים מרקעים שונים לשיחות כנות, מפתיעות, לעתים משעשעות, המביאות מבט רענן על המציאות הישראלית משני צדי הקו הירוק. 

ד״ר איריס זכי היא במאית דוקומנטרית זוכת פרסים בינלאומיים וחוקרת קולנוע דוקומנטרי. במסגרת לימודיה בלונדון חקרה את שיטת הראיונות הייחודית - ״המצלמה היתומה״ - אותה פיתחה דרך שלושה סרטים שיצרה. המחקר שלה עסק בדרכים מקוריות לקיים ראיון דוקומנטרי, בייצוג של קהילות ובסוגיות אתיקה וסובייקטיביות בעשייה הדוקומנטרית. סרטה הקודם, ״חפיפה״ הוקרן במעל 120 פסטיבלים ואוניברסיטאות ברחבי העולם, זכה ב13 פרסים בינלאומיים (ביניהם בפסטיבל חיפה 2015), שודר בערוצי טלויזיה ובנ״י טיימז. ״מתנחלת״ הוא סרטה הארוך הראשון.

לקראת הצפייה (כ- 10 דקות):

1. איריס תציג בקצרה או קורות חייה המקצועיים, ותספר כיצד מצאה את עצמה מבלי להתכוון  במאית של סרטים דוקומנטריים וחוקרת קולנוע אשר פיתחה שיטה ייחודית לראיון דוקומנטרי לא מסורתי.

2. לפני ההקרנה תכין את התלמידים לשים לב לראיון שבסרט, תוך הצגה בסיסית של שיטתה, ״המצלמה היתומה״ (הראיונות מצולמים ללא צלם, כדי לייצר אינטימיות).

דיון (כ- 50 דקות):

התייחסות לכמה שיותר מהנושאים הבאים: הצגת תהליך היצירה: המטרות, הכוונות וההתלבטויות במהלך עשיית הסרט:

איריס תתאר את תהליך היצירה שלה, מרגע הרעיון לעשות סרט על קהילה שמסקרנת אותה, המטרות שלה מהסרט ובהתאם לכך מציאת קונספט מתאים. לדוגמא: כשרצתה לצלם סרט על התנחלות ומתנחלים, בחרה בעצמה לעבור לגור בהתנחלות, גם כדי לחוות את החוויה מקרוב וגם כדי להשתלב חברתית בקהילה ובכך להתקרב לחברי הקהילה, אשר נוטים לחשוד מתקשורת וממצלמות.

איריס תתאר לבטים אשר היו לה במהלך היצירה, כגון: איזו התנחלות לבחור לתעד בסרט ומדוע; כיצד לחדור לקהילה ולהתגבר על משבר האמון של אנשים במקום; האם לחשוף את דיעותיה הפוליטיות, מה שיעורר פרובוקציה, שאולי טובה לסרט, מאידך יגביר חשדנות מצד הקהילה ואולי ייחבל בסיכויי ההצלחה של מציאת מרואיינים לסרט.

אופני ייצוג המציאות בסרט

עניין הייצוג הוא קריטי בתחום הקולנוע הדוקומנטרי, משום שלא מדובר בסרט שמייצג מציאות, (בדויה או לא) באמצעות עלילה ושחקנים, אלא בסרט בו מתועדים אנשים שקיימים באמת, מחוץ למסך. אמנם מדובר בתיעוד של סיפורים ואנשים ״אמיתיים״, אך עדיין ישנו טיפול אומנותי, ערך בידורי והרבה פעמים אינטרסים מסחריים (הרצון למכור) וכל אלה יחד מייצרים מתח ומאלצים את יוצר הסרט להתפשר בכל אחת מהחזיתות האלה. חשוב גם לזכור שאמנם מדובר בסיפורים אמיתיים על אנשים אמיתיים, אבל גם יוצר הסרט הוא אדם, והוא מייצג את המציאות בהתאם לאיך שהוא רואה אותה ולאני מאמין שלו, בהתאם לאמונותיו, דיעותיו, הקשר בינו לבין מה שמצולם וכו. סרט על אותו נושא בדיוק, סביר שייעשה באופן שונה מאד על ידי יוצר שונה.

במקרה שלי, אני מתעדת קהילות שיש לי זיקה אליהן והן מבטאות שכבות שונות בזהות שלי, אבל כאלה שאני לא חלק מהן, ואני מגיעה אליהן כאאוטסיידרית. היותי בעלת דיעות פוליטיות מסוימות, היותי אישה, יהודיה, ישראלית, וכו, כל אלה משפיעים הן על איך שאני פונה לייצג קהילה ספציפית והן על החיבור ביני לבין הקהילה.

הרצון שלי בייצוג קהילות הוא להביא ייצוג של קהילות לא כמקשה אחת, אלא כאסופה של קולות שונים המוצגים זה לצד זה. הרבה סרטים תיעודיים מציגים קהילות דווקא מתוך המכנה המשותף. מנסים למצוא קווים משותפים לחברי הקהילה ולמפות אותם. כך לדוגמא בסרט ״המתנחלים״, ניסה הבמאי להציג את אוכלוסיית המתנחלים תוך שהוא מחלק אותם לסוגים שונים עם מאפיינים שונים.

בסרטי ״מתנחלת״, כמו בסרטיי הקודמים, אני מנסה דווקא לשבור סטראוטיפים, להדגיש את השוני בין אנשים הנחשבים לקהילה, וכן את הדמיון ביני לבינם. על ידי כך אני מנסה להעביר את הצופה חוויה דומה לחוויה של הכרות מקום וקהילה דרך מפגש אישי עם אנשים, כפי שאני עוברת.

אמצעים אמנותיים ומניפולציות קולנועיות בהם נעשה שימוש

בסרט ״מתנחלת״ ישנו קונספט קבוע – השיחות עם הדמויות נעשות סביב שולחן עם שלוש מצלמות, מעין סטודיו צילום נייד. בחרתי לשבת בלב ההתנחלות, במרחב הציבורי, ולנהל שיחות עם אנשים. השיחות הן לבו של הסרט.

בגלל שאני מצלמת ללא צלם או צוות, וגם כי חשוב לי להיות לבד בקהילה, כדי שחווית ההשתלבות שלי תהיה מקסימלית ואותנטית, אני צריכה בזמן עריכת הסרט למצוא פתרון לספר את הסיפור של החוויה שלי במקום, שלא צולמה.

במקרה של מתנחלת מדובר היה בתקופה ארוכה בה לא רצו לשבת איתי אנשים ולהצטלם.

בזמן עריכת הסרט החלטנו על שפה קולנועית שתעביר את החוויה הזו. צילמנו צילומים של הסביבה, שלי מקימה את הסט, של הדירה בה גרתי, אבל כל זאת מבלי להראות חוויות יומיומיות קונקרטיות, אלא תחושות ותמונות שמביעות את הזוית שבה ראיתי את המקום

השפעת אילוצים הפקתיים על החלטות שהתקבלו

בהתחלה תכננתי, בהתאם למחקר שלי בדוקטורט, לצלם את הסרט במקום בו אעבוד בתוך בקהילה. בסרטי הראשון הייתי פקידת קבלה במלון חרדי, בשני חפפתי שיער במספרת נשים ערבית נוצרית בחיפה, ובהתנחלות תקוע התחלתי לעבוד בפיצריה המקומית, שם רציתי לתעד שיחות עם לקוחות, ״על הדרך״.

התוכנית הזו לא עבדה. למרות שכבר התקנתי מצלמות והשקעתי בלוקיישן, נוכחתי לדעת שמקום העבודה הזה לא מתאים לסגנון שאני מחפשת בסרט. העבודה הרבה הקשתה על תקשורת עם אנשים וצילום שלהם וכן תושבי תקוע לא ששו להצטלם. נאלצתי ללכת על תוכנית אחרת, וכך, מתוך הרצון פשוט לדבר עם אנשים עבור הסרט, החלטתי להציב שולחן ושני כסאות בלב הישוב. זה עבד, ולאט לאט הגיעו מרואיינים. בהמשך, בעריכה, הפכנו את זה לקונספט של הסרט כבר מההתחלה – כאילו התכוונתי מראש לעשות את הסרט בשולחן.

עבודת התחקיר המעמיקה שנעשתה

לשם מציאת התנחלות נפגשתי עם כתבי שטחים, שמכירים היטב את ההתנחלויות. כולם ייעצו לי איפה כדאי לצלם והדגישו עם אילו קשיים אאלץ להתמודד. אחד מהם חיבר ביני לבין חבר נעורים שלו, שהפך לאיש הקשר שלי ביישוב ובהמשך לדמות הראשית בסרט.

בקולנוע דוקומנטרי: גבולות ההתערבות של במאי/ת-יוצר/ת במציאות המצטלמת

הקולנוע שלי הוא אישי. אמנם אני מתעדת קהילות, שזה נהוג יותר בקולנוע האנתרופולוגי, אבל אני עושה זאת מהזוית האישית. האינטראקציה שלי עם אנשים מהקהילה – היא הסרט. כך שבכל הסרטים שלי אני מאד מעורבת ואני אף דמות. ב״מתנחלת״ אני הדמות הראשית והסרט מלווה את החוויה שלי במקום.

בקולנוע דוקומנטרי: שאלות אתיות שמעורר הממד המציצני הכרוך ביצירת סרט תיעודי

אני יכולה לדבר על זה שעות! על זה בדיוק היה המחקר שלי. על קצה המזלג: מה הבמאי רוצה להגיד (חזון אומנותי, דיעות פוליטיות, לחצים הפקתיים וכו), הצורך להגן על המרואיינים שלו ולהוציא אותם טוב, השאיפה לתת לצופים תמונה אותנטית (אחריות ויושרה עיתונאית) – המתח בין שלושת הגורמים האלה מייצר סוגיות אתיות לאורך כל תהליך היצירה של קולנוע דוקומנטרי. כאן אני יכולה לתת דוגמא מתוך הסרט הזה, או הקודם שלי, של דמות שאמרה משהו מאד חזק מבחינת התוכן, שזה טוב לסרט (פרובוקציה), מצד שני זה מאיר את הדמות באור לא מאד חיובי. במצב כזה ישנו מאבק פנימי – האם להגן על הדמות? האם לא מגיע לקהל לראות מה באמת נאמר? כיוון שסרט דוקומנטרי נכתב ברובו בחדר העריכה, בניגוד לקולנוע עלילתי, ישנן המון החלטות כאלה שנעשות במהלך העריכה.

ישנם כמובן גם אתגרים אתיים במהלך הצילומים.

דיון בסרט בהקשר של ז'אנר

אמנם קולנוע דוקומנטרי נחשב לז׳אנר, אבל מדובר בעל-ז'אנר, כיוון שיש סוגים מאד שונים של דוקומנטרי. לדוגמא – סרטי סטודיו גדולים, כמו סרטי תחקיר על רצח, שמאד פופולריים כיום בארה״ב ובעולם, ומתבססים על ״ראשים מדברים״ ועל קטעי ארכיון, לעומת סרט תיעודי קטנטן ואמנותי, בו היוצרת מתעדת שיחות שלה עם אמא שלה. הסרט שלי הוא בין קולנוע אתנוגרפי, אנתרופולוגי, בו נהוג שהחוקר האנתרופולוג, עושה מחקר מתוך שהייה בתוך הקהילה וצילום חברי קהילה, לבין קולנוע תיעודי מהסוג האישי, בו היוצר מציג זוית אישית והסרט מסופר על ידו.

דיון בסרט בהקשר של מיקומו בנוף הקולנוע הישראלי

את הסרט עשיתי מתוך שאיפה להביא מבט מעט אחר על מתנחלים, אוכלוסיה שתועדה רבות אך לרוב מהזוית הפוליטית והיותר מכלילה. אני רציתי להביא פרצופים שונים וסיפורים אישיים, ולנסות לייצר דיאלוג, גם בסרט, וגם דרכו, בין דיעות מנוגדות.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

office@go2films.com