אינוונטר נודד

"אינוונטר נודד" הוא גירסה אינטימית ליצירת הסולו האחרונה של דר. "אינוונטר" משוטט בין העבודות שיצרה במהלך 20 שנה, בין חפצים ותלבושות שנותרו מהן בעולם הפיזי ובין חומרי גלם אמורפיים יותר שנוכחותם חקוקה בזכרון האישי והמשותף. התכנים שהניעו את היצירות וההקשרים בתוכם נוצרו והתקיימו, נחשפים לקהל מתוך הפרספקטיבה העכשווית של היוצרת שמאחה את המרכיבים הרבים לכדי נרטיב חדש.

מאת ובביצוע: נעה דר | פס קול ומיצב סאונד: אלעד שניידרמן | ייעוץ אמנותי וניהול חזרות: יעל ונציה, מאיה ברינר | עיצוב חלל: נעה נשיא | תאורה: נעה אלרון | תקשורת חזותית: דורית טלפז | סטילס: תמר לם | ניהול הפקה: משה שכטר אבשלום | בכורה – פסטיבל צוללן, ספטמבר 2019

על היוצרת: נעה דר

נעה דר נולדה וגדלה בקבוצת דגניה א.  כילדה למדה אצל הדה אורן ז"ל ואושרה אלקיים. כנערה, רקדה בלהקתו של ירון מרגולין ובגיל 18 הוזמנה להצטרף ל"אנסמבל בת שבע" בהנהלת נירה פז. בתמיכת מלגה ממרס קאנינגהאם, נסעה לניו-יורק ושם רקדה בלהקותיהם של צבי גוטהיינר, ג'נט סטונר ועוד. ב-1987 חזרה לישראל כדי להשתתף בהקמת להקת "תמר", בה רקדה ויצרה את עבודותיה הראשונות. בשנים 1990-1992, פעלה כיוצרת עצמאית בפריס, בתמיכת מלגות מ'קרן אמריקה – ישראל' ומשרד החוץ הצרפתי.

ב-1993 הקימה בתל אביב את "קבוצת מחול נעה דר" במסגרתה יצרה יותר מ 30 עבודות יחד עם קבוצת רקדנים ואמנים משדות יצירה שונים השותפים ליצירת שפה ייחודית. בגוף העבודות שיצרה נמצאות בין השאר "נוע-נוע", "עור", "טטריס", "ארניקה", "גיד אכילס", "מוזר", "אייזאורוס – פרידה" , כמו גם יצירותיה לילדים "משחקי ילדים", "החלום הוא צייר גדול" ו"עננוצה". יצירותיה הוזמנו בארץ ע"י "פסטיבל ישראל", "הרמת מסך", "פסטיבל עכו" ועוד, והוצגו ברחבי העולם ביפן, קוריאה, אוסטריה, איטליה , פורטוגל, גרמניה, צרפת, הונגריה, אסטוניה, פולין, ליטא, סין, צ'ילה, קוסטה ריקה, הולנד וארה"ב.

נעה דר זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס משרד התרבות לכוריאוגרפים צעירים, פרס המחול של שר התרבות עבור ביצוע מצטיין, בציון לשבח לחדשנות מפסטיבל עכו עבור "טטריס", בפרס 'רוזנבלום' מטעם עריית ת"א כאמנית מחול מצטיינת, ב"פרס היצירה במחול" מטעם משרד התרבות עבור מכלול יצירתה וב'פרס לנדאו', מטעם מועצת הפיס עבור תרומתה לתרבות הישראלית. מלבד ללהקתה - נעה יצרה גם עבור "הזירה הבין תחומית", "אנסמבל בת-שבע", "להקת מוזע", "תאטרון באר-שבע",  "התזמורת הקאמרית הקיבוצית", להקת Transitions" " מלונדון ועוד.

בשנת 2006, נעה הקימה את "סטודיו קבוצת מחול נעה דר"במתחם 'בית הסופר' בת"א,  שמשמש בית ליצירתה וכחלל מופעים, חזרות ולימוד ומהווה מרכז לקהילה מגוונת של אנשי מחול מקצועיים, תלמידים וחובבים. פעילות הלהקה נתמכת ע"י משרד התרבות, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קשתו"ם,  עריית תל-אביב - יפו  וקרן רבינוביץ' לאמנויות. הלהקה פועלת במסגרת "עמותת הכוריאוגרפים", שנעה הייתה ממקימיה.

עוד על נעה דר וקבוצת המחול: www.noadar.com

על היצירה - מין הביקורות

"יותר מכל הרשימה דר עצמה. איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם. דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אושר. היא לא בזבזה את חייה לריק, ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה." -רות אשל, יומני מחול

"דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי, מצליחה ב"אינוונטר" להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל"נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי. כמו ב"נוע נוע" גם כאן תענוג לצפות בדר הרוקדת - מסורה כולה לכוריאוגרפיה ולתנועה. יש לקוות שהפינוי הצפוי לא יגרום לה להפסיק ליצור." -טל לוין, 'הארץ'

• הקשבה לראיון עם נעה דר על המופע ברדיו כאן תרבות:  https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=111726
• טקסט להכנה מתוך ביקורת של טל לוין ב"הארץ":

חלקי תפאורה פזורים, תלבושות ישנות תלויות על קולבים, ארגזים, פוסטרים של הפקות עבר וברקע קולות של רקדנים ושותפים ליצירה מדברים — כל אלה קיבלו את פני הבאים לסטודיו של נעה דר ברחוב לסקוב בתל אביב. קהל רב הצטופף במסדרונות הקצרים והצרים של הסטודיו הקטן הזה. עוד לפני שכבו האורות והמופע התחיל עמדה בגרון תחושת מחנק. לא רק פיזית אלא גם רגשית, מפני שבחלל הזה התאמנה ויצרה דר מ–2006 וכעת היא עומדת להיפרד ממנו לטובת פרויקט מגדלים כלשהו. במקום מסיבת פרידה החליטה הכוריאוגרפית לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב ויצרה עבודת מחול ששמה "אינוונטר". היא תועלה שוב מיום חמישי עד שבת.

לאחר שהסתיים הסיור באחורי הקלעים של הסטודיו מוזמן הקהל להתיישב. גם כאן, ואולי בגלל הקיץ הבלתי נגמר, נדמה שהאוויר לא זז. התפאורה פרושה כמו באתר ארכיאולוגי, כאילו במקום להרוס הכל הגיעו הדחפורים ומצאו את שרידי כל מה שהיה כאן — הביוגרפיה היצירתית של דר, שכל מופע בה הוא כמו פיגום למופע שאחריו. הסאונד כלל הקראה של רשימת העבודות ממש כאילו היו מוצגים בתערוכת עתיקות — נושא העבודה, היוצרים השותפים, הרקדנים. דר עומדת במרכז הבמה ומקפלת מעליה תלבושות. גם היא כמו תל ארכיאולוגי רב שכבות. בכל פעם מואר חלק אחר בסטודיו שבו ניצב פריט תפאורה מתוך המופע עליו מדברים.

בשביל אלה שעקבו אחר יצירתה של נעה דר מראשיתה ועד היום המופע הזה הוא אירוע מרגש במיוחד. זוהי חזרה לא רק למה שראינו על הבמה, אלא לתקופה שבה נוצרו כל אחד מהמופעים, וכן מעין מכונת שיקוף להתפתחות שחלה במחול הישראלי — ושדר מגלמת אותה. גם הרקדנים שנשמעים ברקע נותנים את התחושה שכמעט כולם היו בניה של דר, כלומר גדלו להיות חלק משמעותי בסצינה המקומית (רננה רז כדוגמה אחת מיני רבות). זוהי כמובן הזדמנות לראות את הרעיונות והתמות החוזרות אצל דר לאורך השנים — כשהמעניינת שבהן לדעתי היא העיסוק שלה בכאב בכלל ובפציעה עצמית בפרט. היא עשתה ועושה שימוש בתנועות של פציעה, גירוד, הכאה. גם בכוריאוגרפיה עצמה, כפי שהעידו כמה מהרקדנים, היה תמיד קושי טכני גדול. כשרואים את דר רוקדת, שריריה מסותתים ורגליה חזקות מאי פעם, מבינים שהקושי הזה הוא חלק אינהרנטי מהתנועה הטבעית שלה. הגם שתמיד היתה יוצרת מוערכת, נדמה שאף פעם לא היה לה קל לשרוד בסצינה המקומית, מפני שהפרויקטים שלה היו כל כך דייקנים ומורכבים.

בהמשך המופע, לאחר שהסתיימה הקראת המופעים, תנקוב דר גם בשמות של כל חללי החזרות שבהם עברה עד לזה הנוכחי. הטלטלות והנדודים הפיזיים אינם רק עובדה בקורות החיים של דר — יש בציון שלהם כדי לומר משהו גם על הקושי ליצור בהעדר חדר משלך. המאבק הבלתי פוסק להצליח בכל זאת קיים לכל אורך המופע, באופן ממשי ומטאפורי. בשביל דר, כך נדמה, כל תהליך יצירתי הוא מאבק, לא נוח, סבוך ומפותל. היא לא מעוניינת שיהיה נוח לאף אחד — לה, לרקדנים ובוודאי שלא לקהל. דוגמה לכך אפשר לראות באחד המופעים היותר שאפתניים שיצרה — "טטריס" — ובו הקהל מוכנס למתקן מיוחד, כשרק ראשו מציץ מעל פני השטח — שם זזים הרקדנים. תחושת אי נוחות עוברת בגוף כשנשמעות ההוראות שניתנו אז לצופים, ושמורות להם לקום/לשבת/להסתובב/להרים ידיים וכן הלאה.

כשדר מגיעה לתפאורה של "טטריס" היא עוטפת אותה בתכריכים, ספק כדי לקבור אותה, ספק כדי להכין את השטח לשיפוץ. בין כך ובין כך זהו אקט שובר לב של פרידה. דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי ותיאורטי משמעותי מאוד, מצליחה ב"אינוונטר" להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל"נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי, על התנאים שבלעדיהם אי אפשר לעשות אמנות או אולי על האמנות שנוצרת תחת תנאים בלתי אפשריים. 

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

noadarpro@gmail.com