על הסופר
אמיל אֶריך קֶסטנֶר היה סופר ומשורר גרמני, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב, כמו "אמיל והבלשים", "שלושים וחמישה במאי", "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "האיש הקטן" , "הכיתה המעופפת" , "אמיל והתאומים" ועוד. נחשב אחד מגדולי הסופרים לילדים בעולם.
כתיבתו של קסטנר מתייחדת בכך שהוא מתייחס לילדים בכבוד כאל בוגרים. הוא נותן להם עצות ומזהיר אותם מפני קשיי החיים, ועם זאת מחזק אותם.
דבר המחזאית – דפנה אנגל
היינו רוצים להציג את פצפונת ואנטון , מה דעתך? שאלו אותי בתיאטרון. לא חשבתי יותר מדקה ( בדרך כלל אני חושבת יותר) ואמרתי כן כן כן.
כי אריך קסטנר הסופר שכתב את פצפונת ואנטון הוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. הוא כותב על ילדים בגובה העיניים, מתבונן עליהם כנפשות מורכבות ובעיקר אוהב אותם מאוד ומאמין ביכולות הכבירות שלהם לשנות את המציאות.
כאלה הם פצפונת ואנטון, שני ילדים שהגיעו מעולמות שונים לחלוטין, מרקעים שונים לחלוטין, ובכל זאת ואף על פי, נרקמת בין השניים חברות אמת ויחד הם מצליחים לשנות את המציאות שבה הם חיים .
זה תמיד מעורר בי אופטימיות לראות ילדים פועלים באומץ לב, בחוכמה ובעיקר בחמלה, האחד למען השני. נקודת המוצא הרעננה והתמימה שלהם יכולה ללמד אותנו המבוגרים, שהצליחו קצת ״להתקלקל,״ במהלך השנים, שיעור או שניים, או יותר, באהבת אדם באשר הוא אדם, ולהפיכת הבלתי אפשרי, לאפשרי.
האופטימיות הזו גורמת לי להאמין שעוד לא אבדה תקוותינו, שבדיוק כמו פצפונת ואנטון, גם ילדינו ואיתם אנחנו נוכל ליצור פה חברה שוויונית שמושתתת על אהבה, חמלה וחברות, אחריות, אומץ לב, וכבוד הדדי.
דבר הבמאי – משה קפטן
"לשקר אין רגליים" אומר אביה של פצפונת לבתו כשהוא מגלה שהסתירה ממנו את היציאה הלילית שלה לקבץ נדבות למרגלות בית האופרה.
כאב לשני ילדים אני מתמודד לא פעם עם הניסיון להבין מדוע ילד מסתיר מהוריו דבר מה.
הצורך שלנו כהורים לנזוף בילד כשהוא משקר או מסתיר מאתנו הוא טבעי , הגיוני. יחד עם זאת , התשובה לשאלה מדוע הילד מסתיר או משקר
נעוצה לא פעם בתגובה שלנו.
ילדים משקרים או מסתירים מאתנו בדרך כלל כי הם חוששים מן התגובה שלנו.
עמוק פנימה אל נימי נפשם הם מרגישים שהם מתנהגים באופן לא ראוי , אך הפחד מן התגובה או הפחד מלאכזב אותנו משתק אותם.
בעבודה על המחזה שרקחה דפנה אנגל מסיפורו הנפלא של קסטנר ניסיתי להביא אל הבמה את שני הצדדים – זה של הילד וזה של ההורה.
שני הגיבורים בסיפור משקרים להוריהם: פצפונת אינה מגלה לאביה על ההרפתקה הלילית שלה , ואנטון מסתיר מאמו את מאמציו לפרנס אותה ואותו כשהיא חולה ואינה מסוגלת לעבוד.
ניסיתי להדגיש בהצגה את החמלה שחשים הגיבורים במחזה כלפי קרוביהם ובתוך כך את ההרפתקנות והאומץ שגוברים על נורות האזהרה של השכל (שמתריע כל פעם שאין טוב יותר מן האמת).
לצד ההרפתקנות והשובבות שבדבר , הדגשתי בבימוי מנגד את הדאגה הרבה שרוחשים ההורים לילדיהם ואת הדרך שעליהם עוד לעשות כדי להבין שנזיפה או כעס הם אינם בהכרח האופן בו יגיעו אל לבם של הילדים.
דווקא החיבוק , הסבלנות והקבלה הם הערכים להם זקוק הילד ברגעים כאלה.
בימים האחרונים של החזרות נסיתי לבדוק את עצמי בסיטואציות שונות מול הילדים שלי...
אין לי ספק שהעבודה על "פצפונת ואנטון" לימדה אותי עוד שיעור ב"בית הספר להורות" – בית הספר שאותו אף פעם לא מסיימים...
תודה לך אריק קסטנר על הזכות להכיר את עצמי ואת הקרובים לי קצת יותר.
משה קפטן
דבר המוסיקאי – ליאור רונן
למוזיקה בהצגה פצפונת ואנטון תפקיד מרכזי, ממש כמו עוד דמות במחזה. ראשית היא מכניסה אותנו לתקופה אחרת ולמקום אחר, המנגינות המרכזיות מושפעות ממוזיקה קלאסית, מערב אירופאית, והכלים המנגנים הם כלים שהיו נפוצים בתקופה, כשחלקם הגדול היו מנוגנים גם ברחוב: אקורדיון, כינור, תיבת נגינה, חליל. בנוסף למרחב המוזיקלי, הוצמדו גם לכל דמות מוטיבים/מנגינות שלהן, כשאנטון נמצא לבד ברחוב וקר לו, הוא שר שיר שמביע את הבדידות שלו, כשפצפונת מלמדת את אנטון חשבון היא שרה לו שיר שיעזור לו לעשות סדר ויעזור לו לחשוב יותר טוב, בעוד כשהיא הולכת למכור גפרורים ברחוב היא שרה שיר שידגיש את ה"מסכנות" שלה, כדי שירחמו עליה ויתנו לה כסף. כשרוברט הגנב נכנס לבמה אנחנו שומעים ברקע מנגינה שמבשרת לנו שמשהו לא טוב הולך לקרות. כל המנגינות הללו ביחד עוזרות לקהל להבין יותר טוב את מה שמתרחש מתחת לפני השטח בהצגה ויוצרות תנועה קדימה (כמו הסיבוב של הבמה) שמגיעה לסוף הבלתי נמנע של הרשעים להיתפס ולבוא על שכרם ולחברות האמת לנצח.