תרצה אתר: ציפור בחדר

סיפורה של המשוררת והפזמונאית הישראלית תרצה אתר, בתם של אחד מגיבורי התרבות הישראלים של כל הזמנים, המשורר נתן אלתרמן, ושל השחקנית רחל מרכוס. אתר חיברה מאות שירים ופזמונים שחדרו ללבו של הקהל הישראלי, כתבה ספרי ילדים פופולריים ותרגמה מחזות שהועלו על בימות התיאטרון. עם זאת, דמותה השברירית ויפת התואר, וחייה הקצרים ומלאי התהפוכות, נותרו אפופי מסתורין גם שנים רבות לאחר מותה הטרגי בגיל 36. הסרט מצרף אחד לאחד את חלקי חייה ויצירתה המרתקים של אשה שכל הווייתה ויצירתה ארוגים בקשר הטעון והמורכב שהיה לה עם אביה, משורר לאומי. בסרט משולבים פלאשבקים קצרים, בהשתתפות שחקנית. אלה מתלכדים - יחד עם העדויות, קטעי השירה, המונולוגים הדרמטיים וצילומים מהאלבומים הפרטיים - למסע לירי, רגשי ומוסיקלי, המאיר לא רק את חייה ויצירתה של תרצה אתר, אלא גם את חייו ויצירתו של אלתרמן.

משך המפגש: 90 דקות.

דבר הבמאי, ארי דוידוביץ׳

לפעמים צריך לגמור סרט רק כדי להתחיל להבין למה עשית אותו. במקרה של הסרט החדש, ״תרצה אתר: ציפור בחדר״, שיוצא בימים אלה ועושה את צעדיו הראשונים, רק עכשיו אני באמת נדרש לשאלה הזו במלוא משמעותה: אז למה, בעצם, הקדשתי שלוש שנות עבודה לסרט על תרצה אתר? אני זוכר שראיתי לראשונה תמונה שלה, עומדת בחלון ומביטה אל האופק, עם העיניים הכחולות-צלולות והמבט הזה, מלא הבעה ורגש מצד אחד, אך זגוגי באותה המידה. מראה דמותה של תרצה אתר הביא אליי משב של געגוע, למרות שמעולם לא הכרתי אותה. משהו במבט שלה אל עבר האופק משך אותי לנסות לפצח את האניגמטיות של דמותה ואולי לפוגג מעט את המסתורין של סיפור חייה ומותה.

את הפזמונים שלה, או לפחות המפורסמים שבהם, כן הכרתי. את ״פתאום עכשיו, פתאום היום״, שכולם מכירים בתור ״אהבתיה - השיר של שלמה ארצי״, את ״אל תקנה לי ורד״ ואת ״גשם הקשב לנשים״ ששרה יעל לוי, את ״עיר עצובה״ של מתי כספי, את ״שיר לערב חג״ של מירי אלוני, ״אהבה יומיומית״ של יהודית רביץ, ״מערבה מכאן״ של ריקי גל, וכמובן ״בלדה לאישה״, בביצועה המופתי של נורית גלרון – שיר שהוקלט במיוחד לסרט בביצוע המיוחד והמקורי של אסף אמדורסקי, שגם הלחין את המוסיקה המקורית בסרט. הפזמונים האלה הם חלק מפס הקול של ילדותי. הייתה לי תמיד תחושה חזקה שמאחורי הטקסטים האלה מסתתרת איזו דרמה. מלבד הפזמונים, מאוחר יותר הכרתי גם את השירה הצרופה מתוך ספרי השירה שתרצה הוציאה לאור, חלק מהם עשו את דרכם אל הסרט.

התקופה המופלאה שבה נוצרו השירים, שנות השישים והשבעים, היא תקופה שאני תמיד מוכן לחזור אליה. כמו בסרטי הראשון, ״מחכים לגודיק״, שמביא את סיפור עלייתו ונפילתו של מלך המחזמר, גיורא גודיק. במהלך העבודה, כשניסיתי לברר איך זה שרק קומץ אנשים הגיע להלוויה של גודיק, שהיה טייקון בידור ישראלי, ונטמן בגדרה, התבררה לי עובדה מעניינת: קהל גדול מאוד זרם באותה שעה להלוויה של תרצה אתר, שנקברה ממש באותו יום ובאותה שעה בקריית שאול, לצד קברו של אביה. הגילוי הזה, אני מאמין, שתל במוחי את הרעיון לפיו מתקיים מעין חיבור של גורל בין שתי הדמויות האלה האלה, למרות שלא היה ביניהם כמעט דבר מן המשותף.

היתה זו הקרנת הבכורה של אותו סרט, לפני כ-8 שנים, שבסופה ניגש אליי נתן סלור, בנה של תרצה, ואמר לי: ״אולי יום אחד תרצה לעשות גם את הסרט על אמא שלי״. לימים, כשבשלו התנאים לשיתוף הפעולה בינינו, נתן הוא זה שפתח לי את הארונות בביתו ואת מגירות חייו, ושיתף אותי בחומרים המשפחתיים הקסומים: מסמכים, תמונות ומכתבים, שמספרים את הסיפור שהוא הציר המרכזי בסרט: מערכת היחסים המורכבת בין תרצה אתר לבין אביה, המשורר הדגול. כשיצאתי לדרך, לא הייתה לי תזה ברורה, איך לספר את הסיפור הזה. רק במהלך העבודה על הסרט, בעיקר בחודשים שהעברתי בחדר העריכה עם העורכת טל רבינר, לאט לאט התגבש הכיוון שאליו החומרים מכוונים. הרגשנו שמערכת היחסים הזו בין אב לבתו, היא הלב השותת דם של הסיפור כולו.

כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי חיל ורעדה לקראת המשימה הגדולה שלקחתי על עצמי. כמי שנולד בחיפה למשפחת פועלים, ולא גדל בבוהמה של תל אביב, אלתרמן היה בשבילי משורר שלומדים עליו לבגרות, או קוראים את ״מגש הכסף״ שלו בעצרת של יום הזיכרון, מה שיצא לי לעשות כנער, ולא מישהו שאזכה לשוטט בחצר המלוכה התרבותית שלו (גם אם פיזית מדובר בדירה קטנה וצנועה ביותר). ואכן, במהלך צילומי הסרט מצאתי את עצמי נובר באלבומי התמונות של משפחת אלתרמן, או מקליד על מכונת הכתיבה שבה כתב את שיריו. מאידך, חשתי אחריות עצומה, לקחת על עצמי לספר את סיפורה של תרצה אתר ושל המשפחה כולה, לא לחטוא לאמת ההיסטורית, ועדיין להצליח לספר סיפור קולנועי מרתק ומרגש.

ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס לשאלה המתבקשת שאני נשאל בכל שיחה על הסרט: אז מה השורה התחתונה, האם תרצה אתר נפלה אל מותה או איבדה את עצמה לדעת? למרות שהסרט לא באמת עוסק בניסיון להשיב על השאלה הזו באופן חד משמעי, השאלה בהחלט מרחפת על פני הסרט כולו. מי שצופה בסרט מקבל לידיו את כל חומרי החקירה, אבל זוהי חקירה רגשית ולירית, ולא תחקיר משפטי או עיתונאי - השירים, הסיפורים, וכמובן העדויות של האנשים הקרובים ביותר לגיבורה. אם אחרי הצפייה עדיין נותר בכם הצורך, אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

ארי דוידוביץ' – קורות חיים

כתב וביים את ״תרצה אתר: ציפור בחדר״ (2015), סרט דוקומנטרי המביא לראשונה למסך את סיפור חייה ומותה של המשוררת תרצה אתר (פרס השופטים בפסטיבל הקולנוע חיפה); כתב, ביים והפיק את "אלוף העולם שלי" (2010), על מסעו של אלוף האיגרוף מרחב מוהר בדרך לאליפות העולם. כתב וביים את "מחכים לגודיק" (2007), סרט דוקומנטרי המביא את סיפור עלייתו ונפילתו של מלך המחזמר גיורא גודיק.
 

ארי הפיק את הסרט "כל הבקרים השמחים" (2012. במאי: עומר יפמן) ואת "חלומות של דובים" (2013, במאית: אורלי בויום).

ארי יזם את "דוקו-צ'אלנג' ישראל", תחרות שנתית ליצירת סרטים דוקומנטריים קצרים, שבה הוא משמש מפיק ומנהל אמנותי מזה שש שנים.

מ-2013 - עורך ראשי של כנס ותחרות "יוצרים ברשת", ליצירת תכני מקור לאינטרנט, מטעם איגוד המפיקים בשיתוף YouTube ומשרד הכלכלה.

יזם וערך שורה של סדנאות בינלאומיות בתחומי היצירה התרבותית (בין השאר, סמינר "סיפור" עם מאסטר הכתיבה רוברט מקי, סטודיו למשחק עם מאמנת השחקנים האגדית איוואנה צ'בק, ״דוקו דוקטור״ עם פרננדה רוסי, וסדנאות וסמינרים נוספים לקולנוע דוקומנטרי עם מגוון מומחים בינלאומיים).

ארי פיתח את פורטל האינטרנט "קולנוען" ושימש יועץ התוכניות של פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי. ניסיונו המקצועי כולל מגוון תפקידים בכלי התקשורת המשודרת והכתובה - בין השאר כעורך תוכניות תרבות בטלוויזיה וכעיתונאי כותב ועורך בעיתונים וכתבי עת.

מוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית, בוגר החוג לפסיכולוגיה ולימודים כלליים במדעי הרוח מאוניברסיטת חיפה. בוגר תוכנית ההכשרה למפיקים יוצרים של שותפות ת״א - לוס אנג׳לס. הכשרתו כוללת סדנאות לכתיבה ועריכת תסריט, משחק מול מצלמה ובימוי שחקנים.

השיעור מתאים הן כשיעור קולנוע, והן כשיעור ספרות, שירה ותרבות. הוא אינו מניח ידיעה ברורה של מי היה אלתרמן, או מי היתה בתו, ומספק מבחינה זו מבוא על יצירתו של אלתרמן ועל חשיבותו לעולם התרבות העברית. בסרט משובצים שירים וסיפורים פרי עטם של נתן אלתרמן ותרצה אתר.

מבחינת העיסוק בקולנוע, הסרט הוא דוגמה מעניינת ליצירת ביוגרפיה קולנועית. אחד האתגרים הקולנועיים שעמדו בפני היוצר, ושעליו הוא מרחיב בהרצאה, הוא היעדר חומרי ארכיון, שהם כה חשובים לעשייה דוקומנטרית. במקרה זה, היעדר החומר דחף למציאת פתרונות יצירתיים קולנועיים הבולטים בסרט, ואף זכו לתיאור ״חגיגה של מבע קולנועי״ על ידי שופטי הקטגוריה הדוקומנטרית של פסטיבל חיפה, שזיכו את הסרט בפרס השופטים. נושאים שבהם ההרצאה נוגעת: שילוב של תיעוד ובדייה ,ביוגרפיה דוקומנטרית, עיבוד טקסט והעברתו ממדיום אחד לשני, תחקיר דוקומנטרי, היסטוריה תרבותית של ישראל, התמודדות עם מיתוס

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

docu.tv2020@gmail.com