רישיון לחיים

תחום: תיאטרון
תת-תחום: מופע תאטרון
משך זמן המופע: 90
סגנון: חברתי
שם הרכב:
סיווג:
שם המפיק: תאטרון הקאמרי
קהל יעד: י - יב
כמות קהל מקסימלית: 500
הסעה: הסעה כלולה במחיר
סוגות נוספות
נושאים נוספים
תאריך הצטרפות לסל 08/05/2017

רישיון לחיים

מאת רון אלישע

עיבוד ונוסח עברי: נאוה סמל

בימוי: רועי הורוביץ

משתתפות: כלת פרס ישראל – מרים זוהר, אודיה קורן, שרה פון שוורצה 

 

מדי שנה נפגשות בחדר אחד במשרדי הקונסוליה הגרמנית, שלוש נשים: קלרה רייך ששרדה את השואה, בתה הילדה והיידי רומל – הפקידה המטפלת בהן.

תמיד אותו סיפור: קלרה נדרשת לספק "אישור חיים", על מנת להמשיך ולקבל את קצבת השילומים שהיא זכאית לה מממשלת גרמניה. ההליך הבירוקרטי הקבוע מייצר שורה של מפגשים רווים בכאב ובהומור חד: קלרה הציניקנית והקשוחה בזה לכללים, היידי  הפקידה נאחזת בהם ומבקשת למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר, ואילו  הילדה הרגישה והשברירית בתה של קלרה, מנסה לגשר בין השתיים וסופגת מטחי עלבונות וארס.

"רישיון לחיים" הוא מחזה חדש, פרי עטו של המחזאי היהודי-אוסטרלי עטור הפרסים רון אלישע. דרמה נוגעת ללב ושנונה, על אודות המפגש הטעון שבין יהודים וגרמנים, בין בני הדור הראשון והשני, בין אימהות לבנותיהן... התבוננות אנושית נבונה בכוחו של הזיכרון ובנחמה שבשכחה.

"יש לי רישיון לחיים. בתוקף לשנה. ואם רשום שאני חיה, אז אני חיה. את מבינה? מה שאומר שהם צריכים לשלם, עד הסנט האחרון. אני ארוקן כל כיס גרמני, כדי שהם לא ישכחו. עד שאני אמות" (מתוך המחזה)

 



מהם אישורי חיים?


כשמם כן הם - אישור חיים המעיד כי אדם פלוני עודנו חי. במדינת ישראל, נוטריון הוא החותם ומאמת בחתימתו כי האדם הנמצא לפניו הוא אכן מי שהוא טוען שהוא ובסמכותו לאמת את אישור החיים.
באילו מקרים יש להמציא אישורי חיים?

בכל מקרה בו נידרש להוכיח כי אדם מסוים עודנו חי יתכן ונתבקש להנפיק אישור חיים. המוסד לביטוח לאומי, למשל, מבקש ממקבלי קצבאות זקנה או שארים לספק אישורי חיים אחת לתקופה, על מנת לוודא כי המוטב עדיין בחיים. חברות ביטוח רבות מבקשות גם ממקבלי קצבאות אישור חיים. ניצולי שואה אשר מקבלים "רנטה" מממשלת גרמניה נדרשים לספק אישורי חיים אחת לשנה, בכדי להמשיך ולקבל את הקיצבה לה הם זכאים.

 

מה לזכור? - נאוה סמל
"אל תפחדי לזכור," אבא אמר. זה היה במאה הקודמת. ארזתי מזוודה כדי להצטרף אליו לנסיעה למקום שבו נולד – עיירה נידחת על גבול אוקראינה - רומניה. אנשים סביבי גיחכו, עיקמו עין, סיננו "גלותית" - כתם גנאי למי שכמהה להיות הכי ישראלית שיש. טיולי שורשים ומסעות למחנות עדיין לא היו קיימים. כששאלתי למה חשוב לו שאתלווה אליו, אבא טען שאני קופת חיסכון של זיכרון. עכשיו התור שלכם – בני הדור השני, אם כי המושג יתקבע רק יותר מאוחר. אמא היתה עדיין מבוצרת באימת חומותיה וסירבה לדבר. שנה אחר כך נסעתי איתו, בלעדיה, לאושוויץ, שם שרדה. הזיכרון היה אז פולחני, ממושטר ליום יחיד בשנה, מקובע בעצרות מלאות הוד והצהרות על בריסטולים בבית הספר "לא נלך כצאן לטבח", ואצלי הפחד והבושה נמהלו. "תחת כיפת השפלה צמחתי, כעשב מבוהל.

נתייסרתי משום קלונם של אב ואם שבוזו." כתבתי אז בספר "כובע זכוכית". אבא לא היה היחיד שהבין כי זיכרון כבמרוץ שליחים חייב לעבור הלאה. שורדים רבים החלו לחצוב אותו בגושים. פרקי העבר שלהם הוטחו כפלחי קרח ענקיים שנקרעו מהקרחון היישר לתוך ים הזהות הישראלי שלנו. "המאמץ לזכור – האומץ לזכור" - אילמלא אבא אולי לא הייתי שמה לב לקירבת השורש. בסופו של דבר, הסכימה אמא לנסוע עם כל המשפחה למחוזות ילדותה, אם כי לא לאושוויץ של סיוטיה.

עכשיו היא כבר לא זוכרת הרבה. דועכת לתוך שכחה, אולי מבורכת. מה שמהבהב בה - אובדן התינוקת שיכלה להיות אחותנו - כבר לא ימצא מלים. שנים חלפו ואני עודני מלקטת את שבבי הזיכרונות שמרוססים מכל עבר. פמוטי השבת של סבתא-רבתא שיינדל שנספתה ושאת שמה אני נושאת. מסמכי אמא מאושוויץ שאיתרתי בארכיון בגרמניה, והמשלוח האחרון שבו הועברה למחנה הריכוז קליינה-שנאו שנמצא כיום על אדמת פולין. פעם אפילו הברחתי את הגבול רק כדי ללקט זיכרון ממקום הדיראון שאפילו לא זכה לשלט הנצחה. סיפרתי למלווה שלי - נער גרמני שסבו היה מפקד תחנת הרכבת – איך בדרך לשם עצרו הקרונות על המסילה והנשים המעונות זעקו למים. אמא זכרה יד שהשתרבבה בין הסורגים והושיטה לה פנכה. היא לעולם לא תדע אם היה זה גבר, אשה, ילד. ספק אם האלמוני זוכר את המחווה האנושי הזה, בשבילו אולי פעוט וזניח, בשביל אמא שלי אות שעדיין לא
פס החסד מהעולם.

כשבחרה כבר לספר, היא התעקשה להזכיר דווקא את מושיטי היד; קליין הגרמני שנתן לה אוכל ותרופות תוך סיכון חייו, וקלריסה הקאפו ששכבה עם מפקדת המחנה הנאצית כדי להציל את "הבנות שלה". אילמלא הם אמא
שלי לא היתה שורדת. אילמלא הם – אחי ואני לא היינו קיימים. ביום השואה, ובכל יום אחר מימות השנה, חייבים להצדיע לשורדים שלא התבוססו במוות, בשנאה ובחשבון, אלא בחרו לחיות. חיים ללא פחד, בתפארתם היומיומית הטובה, על ההישג הגדול שלהם – המשפחות שהקימו בדי עמל. לבדם הם עשו את התיקון, במו רוחם ונפשם.

שוב העולם מלא מציתי שנאה ממארת. גם בתוכנו. זו החומצה שמאכלת הכל. שלא תאכל גם אותנו בתוך סבך הדמים שבו אנחנו חיים. לא די לבחור לזכור, אלא גם מה לזכור. "לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים" נכתב ב"מנשר הניצולים" שפורסם ב"יד ושם" בשנת 2002. "אנו מעבירים גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר." הקשיבו להם.

נאוה סמל, סופרת ומחזאית
(פורסם בידיעות אחרונות, יום השואה 2016)

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.
תאטרון הקאמרי
052-2228210רון

ronb@cameri.co.il

תל-אביב, לאונרדו דה וינצ'י 30, ת.ד. 23097

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.