שורת המקהלה

תחום: תיאטרון
תת-תחום: מופע תאטרון
משך זמן המופע: 120
סגנון: דרמה מוזיקלית
שם הרכב:
סיווג:
שם המפיק: תאטרון הקאמרי
קהל יעד: י - יב
כמות קהל מקסימלית: 500
הסעה: הסעה כלולה במחיר
סוגות נוספות
נושאים נוספים
תאריך הצטרפות לסל 19/07/2018

שורת המקהלה

המחזמר שרץ בברודויי 15 שנה ושבר שיא עולמי במספר ההצגות 6,137, מאפשר לנו להציץ לבמת החזרות, שבמשך חודשים אחדים תשמש כביתם של 30 שחקנים-רקדנים-זמרים ונגנים. בינתיים מדובר באודישן למחזמר והבמאי חייב לבחור קומץ של משתתפים מתוך מועמדים רבים. הבחירה קשה והסיפור האישי של כל מועמד ומועמדת מרגש, משעשע, מפתיע, מרתק ונוגע ללב. כשמופיעה לאודישן חברתו לשעבר של הבמאי, שהיא רקדנית מקצועית, הוא ניצב בפני דילמה אמיתית.



מ"ספינת השעשועים" ל"שורת המקהלה" / היסטוריה קצרה של המחזמר האמריקאי

קיץ 1975. ברודווי רואה בכורות עולמיות של שני מחזות זמר חשובים ונועזים במקצת: שיקגו ושורת המקהלה. מחזמר אחד על פושעים ונוכלים, השני על שחקנים/רקדנים השואפים לזכות בעבודה במקהלה בברודווי. לא בדיוק הדמויות הנוצצות ביותר, לא בדיוק החומר שברודווי התרגלה אליו לאורך השנים. שני מחזות זמר שהמרחק ביניהם נראה רב ביותר אבל למעשה הקירבה ביניהם גדולה. ושניהם הם תולדה ברורה של כ 50- השנים שקדמו לעלייתם על הבמה, ל-50 השנים של צמיחתו ופריחתו של המחזמר האמריקאי, החל משנת 1927, עם הבכורה של ספינת השעשועים של ג'רום קרן – המחזמר האמריקאי החשוב והמשמעותי ביותר שנכתב בעת ההיא, שהיה המוביל של הז'אנר שפרח והפך לאחד המשגשגים ביותר בהיסטוריה של התרבות המערבית.

המחזמר האמריקאי, שכיום שובר שיאים במספרי צופים ובעיקר במחירי כרטיסים בלתי הגיוניים להופעות בברודווי, היה תולדה של אופרטות רבות שנכתבו באירופה ובארצות הברית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הוא היה מעין בידור להמונים שעלה לאורך עשרות בשנים בכל רחבי ארצות הברית, אך בראש ובראשונה בברודווי, מרכז התיאטרון האמריקאי המושך לאולמותיו עד היום אינספור מבקרים מכל רחבי העולם. ספינת השעשועים היתה ללא כל ספק יצירה אופרטית בסגנונה המוסיקלי והדרמטי. הסיפור של האמנים הנודדים על ספינת שעשועים לאורך נהר המיסיסיפי כדי לבדר את הקהל המשייט לו בהנאה רבה, היה לא רק סיפורם של האמנים עצמם, אלא בראש ובראשונה סיפורה של תקופה, סיפורה של מדינה עם בעיות חברתיות רבות ובראשן היחס לשחורים בכלל ולעבדים השחורים בפרט. ג'רום קרן כתב מחזמר אנושי ומרתק שלא ברח מנושאים בעיתיים וקבע מוסכמה ברורה ביותר לגבי העתיד של הז'אנר שהיה עדיין בחיתוליו – המחזמר האמריקאי יספק לקהל בידור במיטבו, אבל יעסוק בנושאים חברתיים משמעותיים בלי לפחד מדעת הקהל. ובזה היתה גדולתו של הז'אנר שהלך ושגשג במהירות מדהימה.

יוצרים חשובים כמו האחים גרשווין, קול פורטר, ארווין ברלין ואחרים, כתבו מחזות זמר נפלאים עם מוסיקה סוחפת וסיפורים נוגעים ללב. הגרשווינים, בנים של מהגרים יהודים שעזבו את אירופה לארצות הברית, היו הראשונים שלא היססו להעלות על הבמה את השחורים האמריקאים כפי שהם ולדרוש שרק זמרים/שחקנים שחורי עור יבצעו את הדמויות באופרה/ מחזמר הקלאסי שלהם פורגי ובס. מעניין כי היו אלו שני יוצרים יהודים שהוציאו את האמנים השחורים מהגטאות שלהם והעניקו להם את האמנציפציה האמנותית שהם היו כה ראויים לה. המחזמר האמריקאי פרח ועשרות יצירות נכתבו מדי שנה. ולאט לאט הז'אנר שבמשך שנים עסק בעיקר במופעי בידור קברטיים עם מגוון קטעים משוללי עלילה, הפך לז'אנר רציני עם מחזות זמר שכל אחד מהם הוא סיפור ממוקד בפני עצמו.

שנות ה-40 היוו את תחילתו של דור הזהב של המחזמר האמריקאי עם יצירות של יוצרים וותיקים כמו ברלין עם אני אוקלי אשת לפידות וקול פורטר עם נשקיני קיית. אבל את הפריצה המשמעותית ביותר העניק לז'אנר צמד כותבי מחזות הזמר המפורסם והמשמעותי ביותר בכל הזמנים – ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין. אוקלהומה, קרוסל ודרום פסיפיק, שלוש היצירות הראשונות שלהם, הצליחו לשלב בתוך תיאטרון מוסיקלי מרגש גם כוריאוגרפיה אמריקאית שורשית, צד בצד עם הצגת בעיות חברתיות קשות כמו אלימות במשפחה והיחס אל הזרים. המוסיקה היתה נפלאה, הכוריאוגרפיה מרשימה ביותר, והסיפורים – כאן ראינו על הבמה בעל המכה את אשתו, רצח, וקצין צבא אמריקאי צעיר שמספר בשיר עוצמתי כי כל חייו לימדו אותו לשנוא את האחר והשונה. רוג'רס והמרשטיין המשיכו לכתוב את המלך ואני (עוד מחזמר העוסק ביחס אל האחר והשונה) ואת הצלחתם הגדולה ביותר – צלילי המוסיקה, ולצידם קמו יוצרים נוספים שהתחילו להצטרף לרשימה המכובדת של מעצבי ז'אנר המחזמר לדורותיו.

בשנות ה 50- הופיעו לפתע אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו שכתבו את אחד הלהיטים הגדולים של הז'אנר גבירתי הנאווה, מחזמר המבוסס על מחזהו הקלאסי של ג'ורג' ברנרד שאו, שעוסק בין השאר ביחסם של גברים לנשים ושנה לאחר מכן אפילו שקספיר הצטרף לחגיגת המחזמר בברודווי עם סיפור הפרברים, הגרסה המודרנית לרומיאו ויוליה שכתבו לאונרד ברנשטיין וסטיבן זונדהיים הצעירים. והסיום המעט שונה מהמקור בסיפור הפרברים, הסיום בו מריה (יוליה) – יוצאת בנאום חוצב להבות נגד חברה המאפשרת רצח חסר שחר, הביא כמעט לראשונה לעולם המחזמר את הסיום הטראגי. לא עוד סיום מתקתק של 'הם חיו באושר עד עצם היום הזה'. הפעם – סיום כואב ואכזר.

המחזמר גדל עם השנים, היצירות מתעמתות יותר ויותר עם היום יום של החברה האמריקאית, והסיפורים והמוסיקה שמלווה אותם הופכים ללהיטי על המבוצעים ללא הרף על ידי אינספור מבצעים במגוון הזדמנויות. שנות ה 60- ממשיכות את החגיגה עם שנה פורייה במיוחד (1964) בה עולות בבכורה שלוש יצירות נפלאות - כנר על הגג, הלו דולי ומצחיקונת, שוב מחזות זמר עם סיום שאינו תמיד אופטימי, מחזות זמר עם דמויות שהן לאו דווקא טלית שכולה תכלת. ובהמשך העשור הזה מצטרפים לרשימה עוד שני מחזות זמר משמעותיים וחשובים העוסקים בתקופות היסטוריות קשות מנשוא – איש למנשה שלוקח אותנו אל תקופת האינקוויזיציה וקברט שמביא אותנו לברלין בימים של עליית הנאציזם. אבל עתה המחזמר האמריקאי הופך להיות רלבנטי עוד יותר למועקות החברתיות היומיומיות בארצות הברית.

עד עתה מחזות הזמר עסקו באלימות, באפליה ובנושאים נוספים אבל לא תמיד קראו לילד בשמו. עם הבכורה של שיער ב-1967, לפתע מגיע למרכז הבמה מחזמר צעיר ובועט עם ביקורת חברתית נוקבת על הגיוס האמריקאי המסיבי ששולח חיילים צעירים לווייטנאם. זה לא היה מחזמר היסטורי על תקופות רחוקות שנלמדו רק בשיעורי היסטוריה, זה היה מחזמר שעסק בחדשות היומיומיות. ברודווי לא נחה לרגע, ברודווי לא הפסיקה להיות אבן שואבת לקהל רב שהיה צמא לראות עוד מחזות זמר מרגשים. גם בתקופות קשות יותר האולמות בברודווי שגשגו ומחזות זמר, לפחות הטובים שבהם, היו חגיגה בלתי פוסקת של מחול, תיאטרון ומוסיקה מהמדרגה הראשונה. ואז הגיעו שנות ה-70 שהבליטו יוצר משמעותי ביותר שברודווי כבר הכירה ככותב מלים ועתה הפך למלחין חשוב מהשורה. זהו סטיבן זונדהיים שכתב את המלים לשירים של ברנשטיין בסיפור הפרברים ועתה החל להלחין מחזות זמר משלו – אבל את עיקר פרסומו יקבל בשנים מאוחרות יותר ביצירות כמו סוויני טוד ואל היערות. ובמקביל בצד השני של האוקיאנוס, בלונדון, שתמיד אירחה בשמחה רבה את ההצלחות הגדולות של המחזמר האמריקאי על במות הווסט אנד, התחיל לפעול יוצר חדש צעיר ומרתק שעתיד לשנות את כל עולם מחזות הזמר לנצח – אנדרו לויד ובר, שיצירותיו הראשונות, יוסף וכתונת הפסים וישו כוכב עליון התחילו להעביר את ההגמוניה של הז'אנר לאנגליה. וכמו זונדהיים גם לויד ובר יכתוב את יצירותיו החשובות ביותר בעשורים הבאים.

וככה הגענו לשנת 1975 עם שיקגו שכתבו קנדר ואב ושורת המקהלה עם המוסיקה הנפלאה של מרווין המליש. ברודווי כבר העלתה על הבמה את אחורי הקלעים של ברודווי באינספור מחזות זמר. לכן הפושעים ההופכים לאמני קברט בשיקגו לא ממש הפתיעו. אבל כמעט תמיד ראינו על הבמה את הכוכבים הגדולים של עולם השעשועים. את כוכבי העל של ההצגות הגדולות. והנה בשורת המקהלה הכוכבים הם כלל וכלל לא הכוכבים. הכוכבים כאן הם הדמויות, הם האמנים השקטים, אלו שבדרך כלל לא ממש שמים לב אליהם בהופעות, אלו שאף אחד לא יודע את שמם, אלו שמהווים את המקהלה, את האנסמבל ששר ורוקד ללא הרף לצד הכוכבים הראשיים. והפועלים השחורים האלו – שמוסיפים תמיד את הזוהר והעוצמה להפקות הרבות – מגיעים לפתע לקידמת הבמה. ואז מתברר לנו כי הסיפורים שלהם מעניינים לא פחות ואולי אף יותר מאלו של הכוכבים עצמם. שורת המקהלה הוא לא מחזמר עם סיפור עלילה ברורה מההתחלה ועד הסוף. זהו מחזמר על דמויות. ולכל דמות הסיפור שלה. ולכל דמות השיר שלה. והאוסף המקרי של האמנים המגיעים לאודיציה מרגש אותנו עד דמעות. אנו מתחברים אליהם, כואבים את כאבם ואת כישלונם ושמחים בשמחתם ובהצלחתם. זהו מחזמר אחר. אבל זהו מחזמר כן ביותר, אולי אחד הכנים שנכתבו אי פעם, כי הוא לא מנסה להיות משהו אחר. כי הוא לא מנסה לסנוור אותנו באור הזרקורים. הוא לוקח אותנו אל מאחורי הזרקורים ואנחנו לפתע מתרגשים ללא הכר. שורת המקהלה גורם לנו להבין עד כמה קשה להשיג עבודה
בברודווי, בעולם המחזמר שמגלגל מיליוני דולרים ושמורכב מבני אדם פשוטים ונפלאים.

ומה הלאה? המחזמר המשיך לפרוח גם אחרי 1975. זונדהיים ולויד ובר כתבו מחזות זמר נפלאים שחלקם עדיין מוצגים מדי ערב על הבמות בברודווי ובווסט אנד. המחזמר הציג לנו סאגות היסטוריות גדולות מהחיים כמו עלובי החיים ומיס סייגון וסיפורי אהבה עזים כמו פנטום האופרה. המחזמר התקדם גם לסיפורים שעוסקים בדמויות עם בעיות אישיות כמו כמעט נורמלי או אם/אז, ותמיד לצד היצירות החדשות הועלו מחדש הפקות של הקלאסיקות של כל הזמנים. לאיזה כיוון יפנה המחזמר של המאה ה-21? ימים יגידו. אבל בהסתמך על ההיסטוריה המפוארת של הז'אנר צפויות לו עוד שנים רבות ויצירות אינספור של חגיגה עשירה ומרתקת עם אמירה חברתית נוקבת על הבמה.

מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.
תאטרון הקאמרי
052-2228210רון

ronb@cameri.co.il

תל-אביב, לאונרדו דה וינצ'י 30, ת.ד. 23097

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.