איסמעליה

תחום: תיאטרון
תת-תחום: מופע תאטרון
משך זמן המופע: 100
סגנון: דרמה
שם הרכב:
סיווג:
שם המפיק: תאטרון הקאמרי
קהל יעד: י - יב
כמות קהל מקסימלית: 500
הסעה: הסעה כלולה במחיר
סוגות נוספות
נושאים נוספים
תאריך הצטרפות לסל 19/11/2017

איסמעיליה
דרמה קומית ישראלית


סיפורה של חברות משולשת שתחילתה בצבא, במלחמת יום כיפור, וקיצה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בסלון וילה בפרבריה העירוניים האמידים של ישראל. דרכיהם של מיקי הגניקולוג, עמי העיתונאי וקריץ (שעדיין לא מצא את עצמו) ממשיכים להיות שזורים זה בזה מאז המלחמה. חייהם של השלושה: עבודתם, נישואיהם, בגידותיהם, הבטחות הנעורים שהבטיחו פעם איש לרעהו ואיש איש לעצמו, עמדו תמיד בסימן המלחמה ההיא... עד לאותו ערב מיוחד, הערב בו נפרם הקשר. חשבונות ישנים נגלים ונפתחים, איבות סמויות נחשפות לפתע, הבגידות רואות אור... החברות הצבאית הישראלית "המקודשת" נגלית לפתע לאחר שנים כעול כבד שאין לשאתו יותר.

המחזה "איסמעיליה" עלה לראשונה ב 2002 בתיאטרון "בית ליסין" וזכה באותה שנה בפרס התיאטרון למחזה המקורי.



הנפילה מהעץ
הלל מיטלפונקט
מתי ואיך נולד מחזה?
והתשובה: בכל זמן שהוא שלרוב אינו ידוע גם לכותב עצמו, ואיך? איך לא? בהמון דרכים שונות ומשונות.


גם "איסמעיליה" כנראה תחילתו באיזה הגיג ארעי, דימוי מקרי חולף ברגע של פיזור נפש, או אולי שבר חלום שחלמתי: שלושה גברים, שלושתם אינם מוכרים לי, מנסים לשחזר אירוע כלשהו שהתרחש כנראה שנים קודם, אירוע שניצרב באופן שונה בזיכרון כל אחת מהנפשות הפועלות. האירוע היה אולי בזמן אמת רגע הולדתה של חברות משולשת, אולי איזו ברית בלתי ידועה לי שנרקמה בין השלושה, ואולי עתה, עם שחזור האירוע – מדובר למעשה בזיכרון מר, שנוי במחלוקת, המסמן את קץ החברות או הברית.

 

שלושת הגברים, ניסיון השחזור הלא ברור, אלה הלכו והבשילו בתודעתי לסצנה דרמטית, זו הסצנה המסיימת את המחזה "איסמעיליה". עכשיו שהיה לי מושג מופשט כלשהו בדבר סופו האפשרי של מחזה שאפשר וייכתב, נותרו בפני כמה שאלות: מי הם שלושת הגברים? האם הם חברים מימי בית הספר או הצבא? אולי הם שותפים לברית מקצועית כלשהי? אולי מדובר באיזה קשר פלילי או במיזם שלא עלה יפה? מי מהשלושה הוא בעליו של המקום בו מתרחש האירוע ואיך זה ולמה זה שמקום ההתרחשות: סלון רחב ידיים של בית בפרבר עירוני עשיר, ניראה הרוס למחצה? מה פשר ההריסות? האם מדובר בפיגוע ואולי בכלל בשיפוץ?

 

התשובות האפשריות לשאלות נשאו אותי שנים אחורה אל אחד ממחזותיי הראשונים, "הקוף" (הוצג בתיאטרון חיפה בבימויו של אמנון מסקין, 1975). "הקוף" סיפר את סיפורם של שלושה חיילים, מיקי, נוחיק ומתי וסיפורה של תקרית אש בה היו השלושה מעורבים: מתי נהרג, מיקי ונוחיק נפצעו, מיקי בגופו, נוחיק ברוחו, הוא הלום קרב שאיבד את זכרונו. במהלך המחזה שכתבתי מנסה מיקי להשיב לנוחיק את הזיכרון האבוד תוך שימוש חובבני אינטואיטיבי בעקרונות הפסיכודרמה: הוא מעלה הצגה במוסד הרפואי בו הוא ונוחיק מאושפזים. גיבור מחזהו של מיקי הוא "קוף" (בסלנג הצבאי של אז – מי שתפקידו היה לצפות אל קווי האויב ממרומי עץ גבוה, שם בגזרת אפריקה).

 

הקוף במחזהו של מיקי נפגע מכדור אויב ונופל מטה מצמרת העץ. במהלך הנפילה הכה ארוכה חולפים לנגד עיניו שברי אירועים ורגעים מחייו הקצרים, אלה ילווהו מטה מטה עד לפגיעת הגוף באדמה הקשה. את נוחיק הלום הקרב וחסר הזיכרון מצוות מיקי לשחק את הקוף במחזהו. באמצעות זיכרונותיו הבדויים של "קוף" דרמטי בדיוני, מנסה מיקי להשיב לנוחיק את זכרונו האבוד ולהחזירו מעולם השכחה וההכחשה בו בחר. המחזה "הקוף" אותו כתבתי היה מחזה פיוטי - פנטסטי. היו בו סצנות של ריאליזם צבאי חריף בצד סצנות חלום והזיה של חיילים פגועי גוף ונפש.

 

"הקוף" היה עבורי גם מחזה אישי מאד באופן הכלתו את תחושותיי, את חומרי חלומותיי ואירועים שונים מחיי כאיש צעיר וכחייל, וכן, הקוף במחזה שבתוך המחזה הייתי אני: סטודנט לתיאטרון, חייל מילואים צעיר בגזרת איסמעיליה בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה. כגיבור מחזהו הפיקטיבי של מיקי נמצאתי גם אני ישוב על ענף קרוב לצמרתו של עץ, משקפת לחזי, הטרנזיסטור הקטן שאיתי משמיע את מתי כספי: "יום יום אני הולך למעונך"... זו שעת בין ערביים שקטה בצידה האפריקני של תעלת סואץ, זו אותה פסטו – רליה עליה ישירו גיבורי "איסמעיליה" כשאכתוב את המחזה שנים אחרי, אבל עדיין... 1974 , זה אני, העץ, והגזרה שהתלקחה לפתע. כדורים החלו ניתזים סביבי בעודי תקוע לי שם על העץ, מתקשה להחליט אם להסתכן בזינוק מטה או להפך, להמשיך לחבק את גזע העץ, להאמין בו כמסתור ולהתפלל למזלי הטוב. קפצתי, למזלי לא נפגעתי. כמה דקות מאוחר יותר פסקה האש, הגזרה שקטה, מוסיקת טרנזיסטור שבה ועלתה מה"שפניות" החפורות באדמה, ריחות ארוחת הערב עלו מן המטבח המאולתר... חודשיים לאחר אותה תקרית השתחררנו חברי ואני משירות המילואים ושבנו אל חיינו האזרחיים.

 

את הוורסיה הראשונה של "הקוף" התחלתי לכתוב עוד בסוף 1970, עם שחרורי מהשירות הצבאי הסדיר. אותה וורסיה נקראה "חוף הנכים" (שם אירוני למוסד הרפואי בו אושפזו גיבורי המחזה הפגועים). הוורסיה האחרונה, השונה מאד של המחזה, זו שהגשתי לתיאטרון חיפה, נכתבה ארבע שנים מאוחר יותר, כשליבת הוורסיה האחרונה היא סיפורי שלי כ"קוף" במלחמה, סיפור קפיצתי – נפילתי מן העץ. זיכרון זה שהיה לב ליבו של המחזה "הקוף", הפך להיות עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, האירוע המכונן מן העבר במחזה "איסמעיליה". ובכן, הנה החלו מופיעות מעט מן התשובות לשאלות ששאלתי את עצמי: מי הם השלושה? מה קושר אותם זה אל זה? השלושה הם מיקי, עמי וקריץ, בני דמותם השונים והמאוחרים של מיקי, נוחיק ומתי, גיבורי "הקוף". גיבורי מחזה הנעורים שלי שבים אלי שונים, מבוגרים יותר, מפוכחים... הנפילה מן העץ היא עדיין אותה נפילה, מיקי גיבור "הקוף" הוא מיקי גיבור "איסמעיליה". עשרים וכמה שנים אחרי הוא גניקולוג אמיד, נשוי, אב לבת, באמצע שנות הארבעים לחייו. חבריו מהסדיר מלווים אותו עדיין אלא שמשא החברות של פעם נעשה כבד יותר ויותר. כל מפגש בין החברים המבוגרים מדגיש בפניהם את אבדן הנעורים המהיר, הם רואים זה בפני זה את קמטי מלאכת ההישרדות היום יומית בחברה הישראלית שהשתנתה לנגד עיניהם. הם שלחמו פעם על הבית חשים היום מרומים: זה לא אותו הבית וממילא – זה הבית, כך הם טוענים, שויתר עליהם, לא הם עליו. החיילים שנשבעו לחפש נתיב לעתיד אחר, מוצאים עצמם לאחר המלחמה שבויים בכבלי עבר שאינו מרפה: חלומותיו של מיקי נושאים אותו שוב ושוב אל הנפילה ההיא מהעץ, אל מראה הפרה הטבועה בתעלת המים המתוקים. עמי נמלט מימי ההווה המר ונישואיו השניים הבעייתיים לימים אחרים, טובים יותר, "כשחבורה הייתה חבורה", ואל הניחומים בחברת בעייתו האלכוהולית, וקריץ – מעין הלום קרב מבחירה, כל זיכרונותיו, היום יום שלו, עולמו הלשוני, קשריו עם חבריו ונשותיו המתחלפות, כל אלה פועל יוצא של אותה מלחמה לפני עשרים וכמה שנים.

 

גיבורי איסמעיליה בוגדים בבגרותם באנשים הצעירים שהיו פעם ומרבים לבגוד גם זה בזה. החברות שתחילתה במלחמה ותחת אש אינה מצליחה לעמוד במבחן הזמן. אתוס הרעות הישראלי ממוסס עצמו למערכות יחסים כפייתיות המתאפיינות בבגידות וברגשי אשם.

 

אני עדיין זוכר את ימי איסמעיליה, אותי ואת חברי שם באפריקה, אנשים צעירים מנסחים לעצמם תובנות חדשות לחייהם לעתיד. בצד היכרותנו החדשה האינטימית את נושא מחירה האיום של המלחמה, כל מלחמה, נולדה שם באפריקה אמונה חדשה והבטחה חדשה שלכשנפשוט את מדינו, נחזור שונים אל חיינו האזרחיים "האמיתיים", אנו נהייה שליחיה ומבשריה של תמורה חברתית פוליטית) לא ממש מנוסחת עדיין... (כי לא ייתכן שהכל, כל זה, חיינו, ישוב להיות כשהיה... חיינו לאחר המלחמה שבו להיות חיינו שלפני. מיקי נוחיק ומתי גיבורי "הקוף" הנושאים תפילה לשלום ולעתיד שונה, הופכים להיות מיקי, עמי וקריץ המזהים שנים אחר כך זה בפני זה את תמונת הכישלון והבגידה. ובעצם, מי יודע? אולי גיבורי איזה מחזה אחר העתיד לבוא יהיו אלה שימלאו אחר המיית הלב והתקווה של גיבורי ה"קוף" ו"איסמעיליה". האופטימיות של ימי קץ המלחמה לא תהפוך לאכזבת השנים האכזריות שאחרי, ומילותיו של מיקי בסוף "איסמעיליה" יהדהדו סוף סוף עתיד טוב יותר: "אני נפרד מחברים... כשאראה אותם שוב בעוד ימים או שבועות או חודשים, נהיה כבר אחרי, כולנו כבר נהיה אחרי. עמוק עמוק בתוך חיינו, בתוך שנות חיינו היפות ביותר..."

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.
תאטרון הקאמרי
052-2228210רון

ronb@cameri.co.il

תל-אביב, לאונרדו דה וינצ'י 30, ת.ד. 23097

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.